אומרים שהדבר המת היחיד שלא מסריח זה העבר. במקרה של אלכס, הפרדיגמה הייתה בעייתית. מאוד. אלכס אהב גבינות. כמה שיותר מסריח ככה יותר דליקטס. לאלכס הייתה מסתבר הזדהות מוחלטת עם הפרסונה של גבינות המחמד שלו. פיזית ונפשית.  

בתור לקנטינה מקומית בבודפשט, אני מרגישה כמו ז'מבון בין שתי פרוסות עבות ושעירות של הונגרים גאים. השעיר לפני היה באמצע דיאלוג נוקב עם איש הגבינות מאחורי הדלפק. שניהם לא מגולחים. אחד עם סינור שנראה כמו מדגרת עובש ביתית והשני עם מעיל שאפילו עובש היה מעקם עליו את האף. אבל הקול. הקול של אלכס היה מביא חיוך גם לפנים הגרומות של חמלניצקי. לא הבנתי מילה אבל לא התאפקתי. התחלתי לצחוק. אלכס הסתובב בקלילות של הכלאה בין קומביין לרקדנית בלט והדביק עלי חיוך  שגרם לי להרגיש כמו פריטטה בת דקה. אלכס הסתובב, אסף את החבילה שלו בשקית החומה ויצא. כשיצאתי עם השקית המרשרשת שלי, אלכס חיכה לי בחוץ. קורן משמחה ומסריח. 

הוא סימן לי לבוא אחריו. בעיניים שלו לא הסתתר רוצח סידרתי, נקרופיל (בכל זאת – לא ישנתי מספיק), אידיוט הכפר או שחקן מקצועי. הלכתי. אלכס זמזם שיר הרגעה וכיוון אותי לכיכר פצפונת מלאה בעצים ערומים וספסלים ערומים עוד יותר מתחתם. מול הכיכר עמדה כנסיה ישנה. משהו כמו כנסית הבצלים במוסקבה בגרסת הסטיקר. היינו רק אלכס, אלוהים, הגבינות ואני. 

השמיים כחולים, העובש כחול ובעיניים של אלכס כחול. הוא שלף סכין מתקפלת ישנה עם ידית עץ מקולפת משימוש. הוא בצע חתיכות גבינה, השכיב אותן לישון בין שתי פרוסות עבות של לחם שחור ועירסל את המנחה לעברי. אחרי הנגיסה הראשונה ידעתי שיש שלמות. יש אלוהים. יש שלווה ויש רגעים מסריחים ששורקים לך בנשמה יום אחד בדוכן גבינות בחנות מפורצצת באמצע תל אביב, בשיא השרב.