מעניין לראות שלאחר כל מה שנאמר ונכתב על המשבר הכלכלי שאנו חווים יש מי שמצליח לחדש. אני מביא כאן קיצור של מאמר שכתב סטיבן רואץ', לשעבר הכלכלן הראשי של בנק ההשקעות מורגן סטנלי, היום יו"ר מורגן סטנלי אסיה. המאמר הופיע בפרסום של חברת היעוץ הבינלאומית מקינזי.

לאחר עידן ההפרזה (After the Era of Excess)

העולם עצר ב-2008, ועידן ההפרזה הגיע לסיומו. למרות כל מאמצי הרשיויות להחזיר את החלקים למקומם, כמו במקרה של המפטי דמפטי הן צפויות להיכשל. העולם ישתנה לעד. בעוד שמשברים קודמים היו מוגבלים לאיזור או מגזר מסויימים, הפעם אין לאן לברוח. העולם עובר איזון-מחדש כואב אך הכרחי.

בימי הגאות וההכחשה חשבו כולם שעולם מתוחכם וגלובלי מתמיד למד לחיות עם חוסר האיזון הבסיסי שלו. סין (חוסכת ומייצרת) ואמריקה (לווה וצורכת) יצרו יחס סימביוטי שסביבו נבנתה השיטה. הכל הבינו את חוסר האיזון אך קיוו לשנים רבות של חסד. לא עוד.

חוסר האיזון התבטא ברצף של בועות הולכות וגדלות בארה"ב מאז בועת הדוט-קום: מניות, רכוש, אשראי. הבועות הללו השפיעו גם על הכלכלה הריאלית והחריפו את הבעיה. הצריכה הפרטית בארה"ב הגיעה בשנת 2007 ל-72% מהתוצר, לעומת רמה של 67% ששררה במשך 25 שנה בין 1975 ל-2000. הצריכה העודפת הזו לא התבססה על גידול ביכולת ייצור ההכנסה, אלא על שתי בועות: נכסים ואשראי. בין 2001 ל-2006, ההתבססות על בית המגורים כמקור הכנסה עלתה מ-3% ל-9% מההכנסה הפנויה של האמריקאים. היום, עם פקיעת הבועה החלה הצריכה בארה"ב לצנוח וירדה במחצית השניה של 2008 בקצב שנתי של 3.5%.

שאר העולם נהנה גם הוא מהבועה. הגרעונות בארה"ב התאימו היטב למדינות מוטות היצוא של אסיה, שב-2007 הגיעו לרמת יצוא של 45 אחוזי תוצר (לעומת 35% עשור קודם לכן). סין הובילה את הזינוק, עם הכפלה מ-20% ל-40% בתוך שבע שנים. אפשר לומר שמדובר בבועת-יצוא, הנגזרת מבועת הצריכה האמריקאית.

התלות בשוק האמריקאי עצומה, אף שהוא מהווה רק 20% מהייצוא הסיני. בשאר השווקים המפותחים, אירופה ויפאן, וכך גם בסין ובשאר מדינות אסיה הצריכה הפרטית אינה מספקת, והצמיחה מתבססת על יצוא. לכן היום, כשהצריכה בארה"ב צונחת, כל שותפות הסחר שלה חוות האטה או מיתון.

עוד פן של תלות העולם בבועות היה מיחזור עודפי הסחר במדינות המייצאות לנכסים דולריים. כתוצאה ממנו נמנעה עלייה בריבית בארה"ב, מה שהזין עוד יותר את בועת האשראי שם. אפשר לומר ששתי הבועות – בועת הצריכה והאשראי בארה"ב ובועת היצוא באסיה – הזינו זו את זו.

המשחק הזה נגמר. נראה שהצרכן האמריקאי עומד לחוות התכווצות רבת שנים, ואין צרכן אחר שימלא את החסר. באירופה ויפאן אין צמיחה כבר שנים, ואילו בעולם המתפתח הצריכה מעוכבת בשל חיסכון יתר. הצרכנים שם צריכים להגן על עצמם בחיסכון, בהיעדר רשת ביטחון חברתית מספקת (ביטוח בריאות, ביטוח אבטלה, קיצבאות זיקנה וכדומה). לשם דוגמה, הצריכה בסין ירדה ב-2007 ל-35 אחוזי תוצר – פחות מחצי מארה"ב.

הסימנים מראים עם כן על עצירה בצמיחה למשך מספר שנים – כלומר ההתאוששות תאחר לבוא.

למול כל זאת, ההתמודדות מצד המדינות מדאיגה. הנסיונות עד כה היו לעצור את המשבר, ללא הבנה של ההשלכות האסטרטגיות שלו. בארה"ב התמקדו בהחזרי מס כדי לעודד צריכה, ובמניעת עיקולי בתים המנציחה את הבעלות על בתים שיושביהם אינם יכולים להרשות לעצמם. לעומת זאת בסין, השלטונות מתמקדים בהשקעות פרטיות, בהשקעה בתשתיות ובתמיכה ביצוא, אך ללא עידוד לצריכה. מה שאומר שמדינות העולם מנסות לפתור את המשבר על ידי חזרה לצורת הצמיחה הכלכלית שהביאה אליו.

הגיע הזמן לגלות מנהיגות. אין להתעלם מהבעיות הבוערות, ואין להזניח את מי שנפגע מהמשבר, אבל יש צורך גם באסטרטגיה. בארה"ב מעוררת בחירתו של אובמה תקווה. גם ההצהרה שלו על השקעה בתשתיות ובאנרגיה חלופית נראית מעודדת. אך האם שאר העולם יבוא בעקבותיו? אם לא, נמשיך בטעויות העבר ונחריף את הטרגדיה.

עד כאן המאמר.

כמאמר שנכתב עמוק מתוך המערכת (הכלכלן הראשי של בנק השקעות גדול נמנה בהכרח על המצדדים ב"כלכלה החופשית" ובקפיטליזם), מדובר בביקורת נכונה ונוקבת של הכשלים בשיטה. אני גם מסכים לחלוטין עם הניתוח שלפיו לא מדובר ב"משבר פיננסי" שהתגלגל לכלכלה הריאלית, אלא דווקא להיפך, במשבר כלכלי עמוק שהתפוצצות הבועה הפיננסית היא רק סימפטום שלו.

אבל בראייה מעט יותר ביקורתית אפשר היה לשאול עוד כמה שאלות:

מה הביא להשתעבדות של הכלכלה העולמית למולך הצמיחה הכלכלית והצריכה?

מה האינטרסים והפרקטיקות של ההון אשר עודדו את הצריכה המופרזת בארה"ב ואת הצמיחה המעוותת באסיה?

האם אין אלה אותם אינטרסים ופרקטיקות המונעים היום מענה נכון מצד הממשלות השונות?

האם לא ראוי לבחון אלטרנטיבות רדיקליות מעט יותר מאיזון הצריכה הפרטית בין העולם המתפתח לעולם המפותח?