היום הרשיתי לעצמי ואני לא חושב שאי פעם עשיתי את זה בצורה כזאת חסרת עכבות:להתחפש,להשתטות,להציג קטע מול קהל אנשים,לעשות שישימו לב אליי שיראו אותי שיצלמו אותי,מבלי לפחד מהנוכחות של עצמי,מבלי הדאגה התמידית של מה יגידו ומה יחשבו.לא החבאתי את עצמי באיזה פינה בחדר בתקווה שלא יראו ולא ישימו לב.היום הרשיתי לעצמי להיות יותר אנושי וזה מרגיש כל כך נכון,האני הזה שתמיד יכולתי להיות,כזה שהייתי פעם והאני הזה שצומח מחדש עכשיו.לא המצאתי שום דבר חדש שלא היה קיים שם תמיד.ידעתי שיש לי אותו בפנים אבל פחדתי ממנו פחד מוות,החנקתי ודיכאתי אותו עד שהוא שכח שהוא בכלל היה קיים אי פעם.