אוקיי, בואו ננסה להבין אחת ולתמיד: בעצם מה הבעיה של קפה ארומה עם לחם? מה עוד גורם לרשת מסחרית, בפתח המאה ה-21, למכור לך סנדוויץ' שבמרכזו ממרח כלשהו ומשני צדדיו – ובכן, עיסה נוזלית למחצה? האם לחם הוא עסק כה מסובך עבור ארומה? למה הם ממשיכים להיכשל בזה שוב ושוב? בכל זאת מדובר באנשים שאופים את ה"לחם" שלהם במקום, התנור מולך, הכיכרות הגדולים האלה מונחים מעליהן, ואז, כשזה נפרס והופך לסנדוויץ', צף הכישלון במלוא הדרו: זה מתפורר. זה נספג נוזלים בתוך דקה. זה הופך לעיסה. זה בלתי ניתן לאחיזה. זה לא לחם.

אז אוקיי, ארומה; לא הצלחתם לפצח את סוד אפיית הלחם. אין לכם מושג איך עושים את זה, ואתם מתביישים לשאול מישהו שיודע. אבל למה, למה אתם מוכרים את זה למיליוני לקוחות לאורך שנים?

נו, התשובה הפשוטה ידועה: כי הם קונים. ישראלים קונים את ארומה. את כל העסק כולו: הקפה החלבי והמדולל להחריד, העיסה על תקן סנדוויץ', העוגיות השגרתיות, סלטי הענק השמנוניים שכל אחד מהם בוודאי שוקל, קלורית, יותר מארוחה מלאה, ומהצד, באותו כסף, תקבלו כזכור גם גזענות פומבית של הבעלים. בסדר. את כל זה, ישראלים קונים.

אני מניח שאי אפשר להאשים אותם. ארומה היא בכל מקום. ארומה היא המקדונלדס הישראלית האמיתית. לפחות במקדונלדס הלחמניות עשויות מבצק שמסוגל להחזיק מים משך כמה דקות בטרם יהפוך למים. במקדונלדס לא מתיימרים להיות יותר מאשר מקדונלדס – סוג של גן משחקים קולינרי לפעוטות. אבל ארומה – ארומה רוצה אותנו, הלקוחות הבוגרים. היא לא עושה שום דבר טוב כדי להרוויח את זה, וגם אין לה סיבה; אנחנו באים ממילא.

איזה סנדוויץ' לאכול בארומה בכל זאת? היווני לפעמים מחזיק מעמד ארבע דקות בטרם ייכנע לגרביטציה. אם תאכלו מהר, יש סיכוי שתנצחו את זמן-הלחם של ארומה. לחביתה אין סיכוי; ברגע שתנסו להרים את הסנדוויץ' הזה או אפילו להזיז אותו ממקומו, תהיו עדים למה שמדענים מכנים דיסאינטגרציה מרהיבה ושלמה. בתוך סנדוויץ' העוף תקבלו עוף צרוב סביר – כך שכשהלחם משנה מצב צבירה לנוזל כעבור שתיים וחצי דקות, לפחות נשאר לכם בשר כלשהו להתנחם בו.