התמונה המצורפת, תמונת ילדות לפני יותר מארבעים שנה,)

אישה ואמא בגילי לא אמורה להפתיע איש כשהיא מוקפת מספר ילדים רב.

אם כי בדור שלנו זה עלול להפתיע ולהרים כמה גבות תמוהות בדבר היכולות, הפרנסה, הטיפול ותשומת הלב.

יש יותר מהדרך ללדת ילדים משלך כדי שמספרם יהיה רב, גם לא בהכרח הם חייבים להיות בקרבתך כל הזמן.

האמהות שלי קצת אחרת ושונה. האמהות שלי פרושה על פני המדינה מהדרום ועד השרון.

שלושה בנים ילדתי בלידות לא קלות, שלושה גברים מרשימים ובריאים תודה לאל.

את הבכור ילדתי לפני כמעט 20 שנה, אני דיי המומה כשאני מתנהגת לפעמים כמו ילדה קטנה. אותו הפריתי עוד לפני החתונה, בחורה צעירה כמחצית שנותי היום, מחזיקה תינוק בידה ושואלת את עצמה, מה עושים עם זה? איך ביום אחד הפכתי לאישה קטנה עם תינוק שהפך את עולמה.

בזמן הלידה הרגשתי איך קיבלתי תכונה חדשהשלא הייתה מקודמתה. גם כשהייתי ילדה תמיד התנהגתי כמו אישה קטנה וטיפלתי בכל ילדי השכונה, אך כשזה יוצא מבטנך זה כבר סרט אחר.
אחרי שלוש שנים , קצת פחות שוב הריתי וילדתי את בני האמצעי, 17 שנה כמעט עברו מאז והוא מבליט את קומתי כשמתכופף אלי לנשקני.

לא עברו שלוש שנים נוספות וגיליתי להפתעתי כי פריון בטני לא אחר לבוא ואז ילדתי את בני השלישי, כמעט 14 שנה שמפתיע אותי כל פעם מחדש בחוכמתו הנדירה.

 בעודו בן שנה הרתה אחותי הבכורה, ובן בבטנה. את תהיי איתי בלידה ביקשה, וכך היה.

את הלילה ההוא לא אשכח, 16 שעות של המתנה לבואו של בנה, שעות של צירי לידה קשים וארוכים שלוו בכאבים עזים. היא שוכבת על מיטתה בחדר הלידה ואני לצידה, מלטפת את מצחה, מוחה זיעה, מעסה את רגליה הנפוחות ומנסה להקל על כאבה.

ציר ארוך מפלח את בטנה ואני מרגישה איך הבטן שלי נחתכת כאילו אצלי זה היה. תנשמי אני לוחשת נשימה ארוכה, עוד רגע זה יעבור ותבוא המנוחה.

שעות של נשימות, עיסויים ולחצים בלתי מרפים עד שהחלה הלידה.

יש פתיחה קוראת המיילדת, וכל השאר מתאספות וכמו במקהלה לוחשות, קדימה, כמה לחיצות ואנחנו זוכות.

משתתפת בלידה כמעט לא מבינה איך אחרי שלוש לידות אני עומדת ברגע הבא שיבוא ויניב את פריון בטנה.

כאבים בכל הגוף אחזו בי כאילו זו אני שיולדת, כל ציר שלה הורגש בבטני, היא לוחצת וגם אני, היא בוכה וגם אני, היא נאנקת מכאב ואני מתאפקת שלא תרגיש את כאבי על סבלה הרגעי.

מתבוננת בראש היוצא מחלציה ולא מאמינה למראה עיני, זה אמיתי, עד שאתה לא רואה את זה מהצד השני, זה כמעט בלתי אפשרי.

תינוק ייפה תואר נולד אחרי השעות הללו מחובר לחבל טבורו ואני מרגישה משתתפת בסרט דוקומנטרי על בריאת העולם.

זהו בני הרביעי אותו לא ילדתי מבטני, אך יילדתי ביחד עם אחותי.

לפני פחות משנתיים נולד בן לחברים יקרים, ואני הרגשתי עוד מתוך בטנה כי הילד הזה יהיה קשור אלי בדרך כלשהי בעתיד.

שמו כשם בני הרביעי, ייפה תואר עם עיניים סקרניות המוכנות לבלוע את כל העולם בבת אחת.

כשאני אוספת אותו מהגן בשעות אחר הצהריים אלי הוא רץ ומניח את ראשו על כתפי בחיבוק מתגעגע, כאילו חיכה רק לי. גם אחרי ימים כשאיני מבקרת אותו, תמיד יש לו חיבוק חם בשבילי והוא מזהה אותי ממרחקים.

אנחנו מבלים היחד בגינה, מתגלשים במגלשה, מטפסים על סולמות ומשחקים בארגז החול.

לפעמים כשאני מתיישבת אחריו במגלשה ומשם מסתכלת על גילי ועל ילדי בני העשרים, שואלת את עצמי, ויטמין האמהי לא נעלם, רק לפעמים נרדם, לפעמים הוא משתנה לפי גיל הילדים.

כך מספר פעמים בשבוע אנחנו מבלים ורוקמים יחסים אוהבים כמו אם ובנה. כשהוא חולה אני מתייסרת , כשהוא צוחק אני מתמוגגת, כשהוא מצליח  לומר את שמי אני מתרגשת.

מן ילד כזה מופלא שתפס אותי בגיל 43 מרגישה שוב את האמהות מההתחלה.

אלו הם בני חמישה במספר. שלושה מתוכם ילדתי שניים ילדו האחרות אותן אני אוהבת וכולנו כאחיות ושותפות למשימה הגדולה של החיים, האמהות.

הבנים יודעים תמיד, אמא לא בוחרים, אבא אפשר לסדר משהו בשבילכם.

אני נתתי לכם חיים ואני אהיה תמיד לצידכם, לאן שתלכו, בכל מצב בכל רגע טוב או רע, אני הראשונה להיות שם.

לכל האמהות ולכל הנשים שיהיו אמהות, לאמהות שבדרך, אל תפסידו את הרגע בו אתן מקבלות את התכונה בזמן הלידה, להיות אמא.