כבר 3 ימים שאני קודחת מחום חום שכאילו יש לו חיים משל עצמו והוא מסרב לרדת שוכבת במיטה ומחייכת לעצמי איך זה שכשהגוף דואב, פתאום נשכחים להם מכאובי הנפש והמחשבה היחידה מתמקדת בראש שמאיים להתפוצץ וכבר ביום חמישי האחרון כשיצאתי מהמשרד היה לי ברור שכך יהיה הקשר גוף - נפש ונפש - גוף חזק הוא והעייפות רבה אני שמחה על החום הזה ועל הכאב היוקד בכל שרירי הגוף יודעת שגרוע מכך כבר לא יהיה שזוהי תחתיתה של התחתית חיכיתי שהגוף הזה יקרוס סימן סופי ומוסכם לכך ששום דבר אינו ממש בסדר ונזכרתי איך בעלי היה אומר לי: "אני אוהב אותך כשאת חולה" כשמה שהוא ניסה לומר היה: "אני אוהב את הרגעים האלה שבהם את נראית חלשה, אנושית, ולא כל כך חזקה ובלתי ניתנת להבסה". זוכרת גם שכעסתי על הדברים האלה - חשבתי - "למה כל הגברים האלה רוצים אותנו סמרטוטות?" רק בדיעבד הבנתי שכל מה שהוא רצה היה רק עוד טיפה של רוך 39 מעלות בצל, בחוץ קצת קריר. הגוף רועד אך לא מקור אני מודה לו לחום הגבוה על שנתן לי קצת אתנחתא באמצע החיים סיבה טובה לא לקום בבוקר, לשים על טייס אוטומטי ולדהור לעבודה על כך שהוא נתן לי אות ומופת אולי "דבר אינו ממש בסדר" אבל כשהטמפרטורה בחדר תחזור לנורמה יגיע הזמן לאסוף את עצמך
|