פורים ותחפושות. זוכרים את ההתרגשות הילדותית שבהסתתרות מאחורי מסיכה, האמונה התמימה ביכולת שלנו להיות באמת מישהו אחר? להיות הכי, לעוף, לירות, לנצח...

וכאן באינטרנט כולנו, בהכרח, לובשים מסיכה כלשהי. חלקנו מסיכה ממשית, מלאה, ואחרים כמעט ולא, אבל קלושה ככל שתהיה, עדיין המדיום הזה חוצץ כמסיכה דקה בינינו לבין האחרים.

נזכרתי במסיכות של מתאמנים. זו שתמיד חזקה ולעולם אינה בוכה, רק הנצנוץ בעיניה למי שמתבונן בקפידה, ומנצחת בכל מאבק שבכלל לא רצתה בפרס שבו; זו שמראה תמיד מישהי אחרת בפגישות הראשונות ובסוף מוצאת את עצמה לכודה בתדמית שאינה היא; זה שאינו צריך בכלל את האימון, מה פתאום, רק בגלל ... משהו... הוא ממשיך. נזכרתי במסיכות שלי עצמי שאיתן שיחקתי פעם, חלק במודע ובמכוון, חלק בלי לשים לב. המסיכות שלבשתי לטובת המשחק והעניין, המסיכות שלבשתי למען ההגנה והמסתור, המסיכות שלבשתי מטעמי נימוס.

אמרו לי כאן שיש ערך במסיכות. שיש בהן כיף. שהן מאפשרות לנו להתנסות ולחקור מבלי להסתכן. בחיי שאני יודע. Been there, done that. ולכן אני טוען שהאתגר האמיתי הוא בניסיון לשלב לתוך החיים שלנו את אותם הדברים שרצינו להביע והעזנו לומר רק מאחורי המסיכה, במאמץ להיות אלו שאנו רוצים להיות, והעזנו רק בתחפושת. ואז נקבל את הערך האמיתי - אותנו.

פורים שמח!