פרק ראשון נחשפנו לויכוח הראשון בתולדות הפילוסופיה של האמנות השייך כמובן לתקופה הקדם אסתטית והוא הויכוח בין אפלטון לבין אריסטו על הערכת האמנות המחקה. עמדתו של אפלטון הייתה כידוע שהאמנות היא שקר מזיק לעומתו העמיד אריסטו עמדה הפוכה, האמנות אינה לא אמת ולא שקר ושהיא מועילה.
הטיעון האפלטוני נסמך על חמש טענות יסוד.
טענה הראשונה, יצירותיהם של האמנים מהווה חיקוי המציאות המצוי בדרגה שלישית מן המציאות האמיתית.
טענה השניה, האובייקטים המוחשיים בעולמנו המציאותי (המוגדרים בזמן ובמקום והנתפסים על ידי החושים) אינם המציאות היציבה ביותר, אלא רק חיקויים של המציאות היציבה.
טענה השלישית , העובדה שאובייקטים ניתנים להשתנות מתמדת ביקום משמש לאפלטון ראיה לכך שהמחקר של המציאות האמיתית הוא ביסוד האידיאות המגדירות היבטים כלליים ויציבים ולמעשה נצחיים במציאות.
טענה הרביעית - "המימזיס" (החיקוי) גרעין ההבנה האינטלקטואלית של האמנים המחקים, קטן מזה הקיים אצל הנגר, הסנדלר, בנאי ספינות וכד'.
טענה חמישית - האמנות נתפסת בעיני אפלטון בהתאם לאידיאל היווני כבעלת כוונת אילוזיה שתפקידה ליצור בצופה אשליה. אשליה האמורה לשכנע על האמת. מצד אחד טוען אפלטון שמטרת האמן היא ליצור אשליה מלאה ומצד האחר הוא טוען שכאשר האשליה המלאה מתקיימת, כלומר הצגת האין כיש היא טענה חמורה המטעה את האדם והגורם לצופה להימצא במצב של שקר הגורם לאובדן היכולת לשלוט בתנאים שבגללם עלו בנפשו ריגושים קיצוניים אלו.
אריסטו הציעה טיעונים נגדיים למורו אפלטון. גישתו המפוקחת הופכת לטענות נגד.
טענה ראשונה של אריסטו היא תפישת ההיבט הכללי של המציאות. על מנת לחקות בצורה משכנעת זקוק האמן לידיעה ולהכרה של היבטים כלליים של הממשות, לכן הגרעין האינטלקטואלי שבמלכתו אינו נופל מזה של בעל המלאכה אלא אף עולה מעליהם.
טענה השניה, אריסטו טוען שדרגת ידיעתו של האמן המחקה עולה על זו של בעל המלאכה מהיותה כללית ותיאורטית. לדעתו של אריסטו על האמן לעסוק באפשרויות ולא רק בממשות ובעובדות. המשורר הוא האיש המספר לנו מה יעשה אדם בעל מזג מסוים בנסיבות מסוימות, לעומת זאת ההיסטוריון לפי אריסטו הוא כרוניקן פשוט המספר לנו עובדות פרטיות. המשורר ממציא את העובדות אם זאת הוא צריך לדאוג להתאמת החוקים הכלליים של המציאות, הקובעים מה אפשרי במציאות.
טענה השלישית, הדירוג על כלליות הידיעה, אריסטו מקבל הנחה אפלטונית על הדירוג על פי כלליות הידיעה שלהם, ורואה בה עליונות של המציאות. אולם, בניגוד גמור לאפלטון טוען אריסטו שהאמן המחקה יודע היבטים כלליים של הממשות יותר מבעל המלאכה הפשוט.הדירוג השונה נובע מתפיסתו של אריסטו על הדמיון ככוח פנימי נעלה על זה של התחושה. תפישה זו היא ניגודה לאפלטון הרואה אותו ככוח פנימי נפש נחות מן התחושה "האמיתית".
טענה הרביעית, אריסטו אינו שותף לאפלטון בנוגע לדילוזיה. בעיני אריסטו הצופים יודעים כל העת שלפניהם שחקן ודימוי על כן אינו מחייב להיות מוחלף בממשות כדי שהאמנות תגיע לתכליתה. אופיו של דימוי המציאות גורם להתעוררות רגשית חזקה. אם זאת ההשפעה האמוציונאלית מלווה בשיפוט אינטלקטואלי, לכן אין היא פוגעת באיזון הנפשי של הצופה אלא מסייע לו.
טענה החמישית, אריסטו הוא אבי הרעיון בדבר האופי הקתרטי, התרפויטי של האמנות. לדעתו ההתעוררות הרגשית שאליה מגיע הקורא, הצופה או המאזין, גורמת לו להדיח מנפשו עודפים רגשיים שונים, לפרק פחדים ושנאות ופריקת האי רציונאלית היוצרת איזון נפשי ובכך היא מסייעת בעקיפין לאנשים להיות אזרחים טובים יותר במדינה. זו תשובתו המוחצת של אריסטו לאפלטון.
אריסטו דורש עולם "דמוי המציאות", שהוא קורא לו עולם "מסתבר". המסתבר עבור אריסטו הוא קטגוריה החוצה את האמיתי ואת השקרי. אריסטו, מצד אחד יכולים להיות סיפורי מעשה שלא היו ולא נבראו, על אנשים שלא היו ולא נבראו, אבל מה שחשוב שיהיה בהם הוא מה שמכונה היום "אמת אמנותית". מצד שני, יכולים להיות סיפורים אמיתיים לחלוטין, והסיפורים האלה יהיו בלתי משכנעים מבחינה אמנותית. אין די בעובדה שסיפור מוחזק כאמיתי על מנת לעשותו לחומר יצירתי.
המשך יבוא... |