כותרות TheMarker >
    ';

    אהוד אמיר

    לא גזעי. לא מחוסן. לא מסורס.
    זקוק לסילוק קרציות, לפירעוש ולתילוע.
    עצבני. נוטה לנשוך.
    מרייר תכופות.

    הפסיכולוגיה של נפגעי ונפגעות טראומה: המקרה של א' מבית הנשיא

    33 תגובות   יום שני, 9/3/09, 22:05

    גרסה של מאמר זה נשלחה בקיץ 2007 לשדולת הנשים בישראל. זו הגישה את המאמר לשופטי בג"צ, במסגרת העתירה נגד עסקת הטיעון בתיק של קצב.

     

    ***

     

    אחד הנימוקים ששוטחים פרקליטיו של קצב כהוכחה לחפותו, הוא שא' מבית הנשיא, הטוענת כי נאנסה על ידו מספר פעמים, קנתה לו מתנות וכתבה לו כרטיס ברכה לאחר האונס-לכאורה. פרקליטיו של קצב טוענים שאם כך התנהגה א' לאחר האונס-לכאורה, לא ייתכן שקצב אכן אנס אותה. את הטענה הנבערת הזו ממחזרים גם עיתונאים.

     

    חזרה לתפקוד היא תגובה נורמלית

     

     

    מחקרים הוכיחו ששיבה מהירה ככל האפשר של נפגע טראומה למסגרות פעילויותיו השגרתיות מהווה גורם מכריע בהתאוששותו וביכולתו לארגן את החוויה אל תוך מאגר זיכרונותיו, כחוויה שהיסוד הטראומטי שבה הינו פחוּת ככל האפשר. נכון, קרבן טראומה מתעורר מסיוטים; הוא עלול לסבול מפלאש-בקים; הוא עלול אף להזדקק לאבריאקציה מבוקרת, קרי – העלאתה מחדש של הטראומה למודעות בנוכחות תמיכה מקצועית או קהל אוהד; אך הקרבן עושה זאת על מנת להתמודד עם הטראומה ועם השלכותיה על חיי היומיום שלו; על מנת למקם את הטראומה בתוך סיפור חייו; על מנת שסיטואציה משברית זו לא תהפוך לסיטואציה שמגדירה את זהותו; על מנת שיוכל להניח את הסיטואציה מאחור ולהמשיך בחייו, מבלי שקיומה, או המודעות לה, יפריעו להמשך התרקמותו של סיפור חייו.

     

    במקביל, נקבע מחקרית שההתמודדות המיידית הטובה ביותר עם טראומה (להבדיל מהתמודדות טיפולית) הינה ניסיון להמשיך ולתפקד כרגיל למרות הטראומה. הצלחתו של הקרבן להימנע מהתמוטטות עולם המושגים, היכולות, התקוות, האמונות והשאיפות שלו, טמונה ביכולתו המיידית לקום על הרגליים מיד לאחר הפגיעה - או מיד לאחר פורקן הרגשות הראשוני שבא בעקבותיה. יכולה אישה לצאת מהחדר בו אירע האונס, לרעוד, לבכות ולעשן סיגריה על ספסל מחוץ למשרד - ואז לשוב למשרד ולהתנהג כרגיל. יכול חייל לצרוח ולבכות למראה חבריו ההרוגים בסוללת התותחים מפגיעה ישירה - ואז להתעשת ולשוב לתפקוד חיילי מלא ויעיל. כל התסמינים האלו אינם אלא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. דווקא חזרה לתפקוד מלא, סמוך ככל האפשר להתרחשותה של הטראומה, הוּכחה כטיפול הטוב ביותר בטראומה. המהירות בה שב הקרבן לתפקד בסמיכות לארוע הטראומתי אינה נתון טכני-כמותי בלבד; מדובר בנתון איכותי, שמשפיע במישרין על סיכויי הקרבן להצליח להכיל את הטראומה, להטמיע אותה לתוך מארג גורמי האישיות שלו, בלי שזו תצליח לפורר את ה"אני" שלו, את יסודות אישיותו, את תפיסת המציאות שלו ואת המרכיבים הפוטנטיים, בעלי הכוח, שבהגדרתו האישית.

     

    על פי מחקרים בנפגעי קרבות, קרבנות טראומה ששבו למסגרת תפקוד מיד לאחר פורקן קצר של רגשות, לא רק שתפקדו באופן מיטבי - או קרוב למיטבי - בהמשך הסיטואציה המשברית, אלא גם סבלו פחות, לאורך שנים, מהשפעותיה של הטראומה. נכון, הם מתעוררים בלילות כשהם סובלים מסיוטים; לעתים הם נזקקים לטיפול פסיכולוגי, ואף פסיכיאטרי-תרופתי; הם חווים עלייה בלתי צפויה של זיכרון הטראומה, ברגעים של יומיום; כל אלה אינן אלא תגובות נורמליות למצב טראומתי, שביסודו הינו בלתי נורמלי.

     

    לכן, העובדה ש-א' כתבה ברכה לקצב לאחר שזה כביכול אנס אותה, אינה מחלישה את טענתה שנאנסה.

     

    הטראומה יכולה להתפרץ מאוחר

     

     

     

    היכולת לבצע פורקן רגשות מבוקר על מנת להתמודד עם הטראומה, שונה מאדם לאדם, וכך גם משך הזמן הנדרש לקרבן להכיר בכך שהוא עשוי להזדקק לטיפול בטראומה שחווה. כך התגלה במחקרים שהקיפו טווח של עשרות שנים לאחר הטראומה, מחקרים שבוצעו בקרב חיילים ששבו מווייטנאם, חיילים אמריקנים במלחמת העולם השניה, וכן, להבדיל, ניצולי מחנות ריכוז. לעתים נדרשות עשרות שנים עד שמכיר הקרבן בכך שהוא זקוק לטיפול, ולעתים נדרשות עשרות שנים עד שיוכל הקרבן לאזור אומץ ולחשוף את סיפורו, אם כחלק מהריפוי האבריאקטיבי (דיון גלוי בטראומה), אם כחלק מצעדי תיקון חברתי-היסטורי-פלילי נגד מבצעי הטראומה (כפי שהתרחשו עשרות שנים לאחר הטראומות הקולקטיביות של האפרטהייד בדרום אפריקה או מעשי האונס ההמוניים שביצעו היפנים בקוריאנים במלחמת העולם השנייה).

     

    הטראומה עלולה להתפרץ בכל עת, והשנים שעוברות אינן מחלישות אותה. להיפך: מנגנוני ההגנה הגופניים-נפשיים-שכליים מפני העלאתה מחדש של הטראומה, המנגנונים המאפשרים להדחיקה ולהמשיך בתפקוד יומיומי רגיל ויעיל, המנגנונים המונעים מהטראומה להשפיע על תפיסת המציאות – כל אלה נחלשים עם ההזדקנות ובהשפעת המחלות וההיחלשות הגופנית הנלוות אליה. הצעת חוק מהעת האחרונה [2007] של חה"כ משה שרוני (גמלאים), קבעה כי על אישה להתלונן על אונס בתוך 48 שעות מעת האונס, ולא - תחול התיישנות על המקרה. בכך הפגין שרוני בורות מדאיגה לגבי התהליך הפיזיולוגי-כימי-נפשי שבו מתהווית הטראומה ונאצרת בגוף.

     

    קרבן טראומה עשוי להדחיק את עובדת התקיימותה של הטראומה, כמו גם את התכנים הנפשיים שנוצרו עקב התרחשותה. במקרים רבים מלווה ההדחקה ביצירת "אני" נפרד, "אני" שמאפשר לאדם להמשיך לחיות תוך שמירה על קשר למציאות, וזאת במקביל להתקיימותה של הטראומה בקרבו, באופן רגשי-שכלי-פיזי, בלא להפגין את השפעותיה בחיי היומיום. מנגנון זה, של הדחקה ויצירת נתק (דיסוציאציה) בין החוויה הטראומטית לבין תפיסת המציאות, מאפשר לקרבן להמשיך לתפקד באופן מיידי במסגרות חייו, גם לאחר פגיעה טראומתית, וכך מבטיח את הישרדותו.

     

    קרבנות טראומה שונים זה מזה באופן קיצוני, בנוגע ליכולתם להמשיך ולתפקד בחיי היומיום מבלי להגיע לאשפוז פסיכיאטרי, מבלי להזדקק לתרופות, סמים או משככי כאבים, ומבלי לחוות תסמינים פוסט-אבריאקטיביים (תסמינים שמופיעים לאחר העלאתה של הטראומה מחדש אל התודעה), תסמינים המלווים לעתים בהחמרה במצבם הנפשי. יכולתו של הקרבן להמשיך ולתפקד למרות הטראומה, תלויה ביכולתו הנפשית לבצע את ההנתקה בין חייו, כפי שהם קשורים למציאות, לבין החוויה הטראומתית שעבר.

     

    העומס הרגשי והפיזי שקיים על אדם המבצע אבריאקציה, אדם המעלה מחדש את הטראומה, על כך תכניה הפיזיים ועוצמתה הרגשית – עומס זה עלול למוטט אותו, אם ההקשר בו מתרחשת החשיפה מנוצל לרעה, מסיבות של בורות או עוינות. כך קרה לעשרות מבין שבויי מלחמת יום כיפור ששבו לארץ ופסיכיאטרים החזירו אותם בכוח אל חוויות השבי, בין היתר על ידי שימוש בסמים. מסיבה זו, החוק קובע שאישה לא תעיד על אונס אלא בדלתיים סגורות. האבריאקציה שצפויה להתרחש עלולה להיות הרסנית מבחינת תוצאותיה עבור הלכידות הפנימית של הקרבן, ועבור יכולתו להמשיך ולשמר את ההפרדה הנחוצה בין החוויה שעבר - לבין קיומו הנפרד מחוויה זו. חקירה נגדית של עורך דין מיומן עלולה לשבור כל קרבן, אם הוא אינו אדם חזק מספיק; אם הקרבן לא עיבד את סיפור הטראומה שלו באופן שייצור את זהותו בנפרד מסיפור הטראומה.

     

    דווקא אותו פרק בסיפורה של א', אותו מפרשים עורכי-דין ועיתונאים בורים כנקודת חולשה בסיפורה, ועל פיו ניסתה לחזור לשגרה מהר ככל האפשר –דווקא חלק זה הוא שעשוי לאפשר לה לעמוד על דוכן העדים ולא לחזור בה מעדותה, ותהיינה ההתקפות על אמינותה חזקות ככל שתהיינה.

     

    את נקודת השבר הטראומטית צלחה, על פי גרסתה, א' בהצלחה יחסית, אם לשפוט על פי תיאורי ההתמודדות המיידית שלה: יצאה, בכתה, עישנה סיגריה, ואז חזרה למשרד והמשיכה לתפקד כרגיל, עד כדי משלוח כרטיס ברכה למעסיקה האנס-לכאורה. עובדה זו, כמו גם מאפיינים רבים באישיותה של א', כפי שבאו לידי ביטוי במאבקה עד כה, מחזקים את ההנחה ש-א' תוכל לעמוד על דוכן העדים מבלי להישבר מול פרקליטי ההגנה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (33)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/1/11 11:22:

      צטט: w h y 2010-01-25 01:13:31

      כמובן שזכותו של כל אדם לגבש דיעה אישית לגבי מידת ה'אשמה' של אדם אחר, חשוד או לא, מואשם או לא, זכאי משפטית או לא, מורשע משפטית או לא. כל אחד זכאי לעשות לאחר 'משפט' במוחו פנימה, לגבש דיעה. אני אישית מעדיפה 'להשעות' את השיפוט שלי כלפי אחרים, חשודים, נאשמים וכו', בטח במקרים מורכבים שכאלה, כגון אישום אונס, שהוא גם חמור וגם מורכב מהרבה מאד בחינות. אולי זה הרקע המקצועי שלי, אולי רתיעה פרטית שלי מגיבוש דיעה נחרצת כשאני יודעת מראש שאין בפני את 'כל' העובדות. מכל מקום כמו שאולי שמת לב, התנסחתי באופן די מדוייק שם למעלה. כתבתי שלי, אישית, קשה עם תגובה כמו 'אשם'. בעיני (שוב, בעיני) זו חריצת דין מוקדמת מדי, שאני אישית נרתעת ממנה. יש את אלה שלא נרתעים (כמו המגיב ההוא, אולי גם כמוך). יש כאן מספיק מקום לכולנו, לא...? :)

       

      לגבי התיקון שלך, חשבתי שבין אם חשוד או נאשם, אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שיוכח אחרת, כלומר יורשע... (?)

       

      אני חוזר בי מכל המאמר הזה. כבוד השופט הרב אבינר קבע שקצב זכאי, וזאת לאחר בחינה זהירה של כל מכלול הראיות. אני שב למאורתי בקלון, עטוי כלימה.

        27/1/10 00:53:

      מאמר חשוב.

       

      A Postcard From Waterloo/ Verlaine

       

       

      Well there was something in that look of yours
      Something like a play on words.
      I see your horse, he's reared up his head
      Could it be something he's read?
      Now, we must say adieu
      I'll send a postcard from Waterloo
      You always said that I'd really like the view.

      Oh, those great plains so quiet and still
      Tell me who belongs and I'll tell you who will.
      We stood apart from everything
      where no wind blows, no birds sing.
      So now we must say adieu
      I'll send a postcard from Waterloo
      You always said that I'd really like the view.

      And now you ask me do I need a shield
      What I need is an open field.
      l recall the actor's advice
      That nothing happens until it happens twice,
      So now we must say adieu
      I'll send a postcard from Waterloo
      You always said that I'd really like the view.
       
      ומאותו אלבום
       

       

        25/1/10 18:34:

      אכן, לא תמיד יש חפיפה. עם זאת, אינוס זו עברה המוגדרת בחוק. תיוגו של אדם כאנס וחריצת דינו כ'אשם' באשמה המאד כבדה ומחפירה הזאת, אמורה להיות תוצאה של הליך משפטי (לשם כך נועד), ולא נקודת מוצא או אקסיומה. ואני אישית, כאמור, לא מוצאת טעם או ערך בחיפזון והקלילות האלה, שבחריצת דינו של אדם, אפילו ביני לביני.

        25/1/10 14:34:

      צטט: w h y 2010-01-25 04:45:53


      המחלוקת של המשפטנים לא עוסקת בשאלה אם היה או לא היה אונס, אלא אם יש או אין די ראיות משפטיות להוכחתו של אונס

       ברמה המשפטית זה אותו דבר. 

       ברמה המשפטית כן

      אני רק מדגיש שלא תמיד יש חפיפה בין פסיקת המשפטנים, הצריכים להתבסס על ראיות משפטיות בלבד

      לבין המציאות בשטח

      ולכן פעמים רבות משוחררים פושעים, לא משום שלא ביצעו פשע, אלא משום שלא היו די ראיות משפטיות, לקשור אותם לפשע שאכן ביצעו. 

      (אגב- יכל להיות גם מקרה הפוך שבו חף מפשע נשלח למאסר, בגלל שהיו ראיות ששויכו אליו בטעות או בזדון)

       

      נ.ב- רוב המקרים בהם חפים מפשע נשלחים למאסר, הם עפ"י רוב מהשכבות החלשות/בני מיעוטים

      לעומת זאת, מקרים רבים בהם פושעים נשלחים לחופשי, הם עפ"י רוב מהשכבות החזקות/מכוחות הביטחון .

      כנראה שהצדק לא ממש עיוור...

       

       

        25/1/10 09:05:

      כיף לקרוא אתכם, חברים. תודה על הדיון החשוב הזה.
        25/1/10 04:45:

      צטט: pov 2010-01-25 00:27:21

      צטט: w h y 2010-01-24 04:15:15


      אוסיף רק שקשה לי עם התגובה שקובעת, למעלה, 'אשם'. על סמך מה, אשם ? עיתונים וטי-וי ?

      לא העיתונים והטי.וי האשימו אותו באונס, אלא נשים שהעידו על כך והן- נראות אמינות יותר מהאיש הזה.

      גם בקרב משפטנים שלמדו את התיק לעומק היתה מחלוקת אם יש בסיס מוצק לאישום באונס.

      המחלוקת של המשפטנים לא עוסקת בשאלה אם היה או לא היה אונס, אלא אם יש או אין די ראיות משפטיות להוכחתו של אונס

      וזו אכן בעיה בתיקי אונס רבים, שמתבצעים לרוב ללא עדי ראיה וללא סימנים מפלילים, שפשוט נעלמים עם הזמן- עד שהאשה עוזרת אומץ להגיש תלונה- שנים לאחר המקרה, כך שמה שנותר זה רק הזכרון הטראומטי, נטול הראיות המשפטיות הדרושות להפללת האנס.

      רונית עמיאל מהפרקליטות, שהיא משפטנית מעולה, היתה סבורה שאין.

      אההה רונית עמיאל היתה סבורה שאין בסיס מוצק? נו- סימן שקצב זכאי והמתלוננות שקרניות עם הרגל בפה

      למה לא להתיר לאזרח קצב את חזקת הזכאות שלו, כמו שמחייב כבוד כל אדם, עד שיוכח אחרת.

      נכון לעכשיו החזקה היחידה של קצב, ככל מואשם אחר, היא "מואשם". לא מורשע- מואשם.

       

       

      לא העיתונים והטי.וי האשימו אותו באונס, אלא נשים שהעידו על כך והן- נראות אמינות יותר מהאיש הזה.

       

      כן, הבנתי כבר שכנראה זהו בסיס מספיק, לדעתך, לקבוע שהוא 'אשם' ו'אנס'. 

       

      המחלוקת של המשפטנים לא עוסקת בשאלה אם היה או לא היה אונס, אלא אם יש או אין די ראיות משפטיות להוכחתו של אונס

       

      ברמה המשפטית זה אותו דבר.

       

      וזו אכן בעיה בתיקי אונס רבים, שמתבצעים לרוב ללא עדי ראיה וללא סימנים מפלילים, שפשוט נעלמים עם הזמן- עד שהאשה עוזרת אומץ להגיש תלונה- שנים לאחר המקרה, כך שמה שנותר זה רק הזכרון הטראומטי, נטול הראיות המשפטיות הדרושות להפללת האנס.


      אכן.

      אההה רונית עמיאל היתה סבורה שאין בסיס מוצק? נו- סימן שקצב זכאי והמתלוננות שקרניות עם הרגל בפה

       

      יש לך שפת סימנים מאד מעניינת, אני מקווה שאתה זוכר שהיא שלך...:)

       

      נכון לעכשיו החזקה היחידה של קצב, ככל מואשם אחר, היא "מואשם". לא מורשע- מואשם. 

       

      נו, דיברנו על זה.

       

      אקרא את הפוסט שלך, תודה:)

       

        25/1/10 01:41:

      צטט: w h y 2010-01-25 01:13:31

        אני אישית מעדיפה 'להשעות' את השיפוט שלי כלפי אחרים, חשודים, נאשמים וכו', בטח במקרים מורכבים שכאלה, כגון אישום אונס, שהוא גם חמור וגם מורכב מהרבה מאד בחינות

       

       כתבתי פעם פוסט בנושא:

      "אונס או עלילה? -עקרונות בסיסיים לחקר האמת"

       

        25/1/10 01:13:

      כמובן שזכותו של כל אדם לגבש דיעה אישית לגבי מידת ה'אשמה' של אדם אחר, חשוד או לא, מואשם או לא, זכאי משפטית או לא, מורשע משפטית או לא. כל אחד זכאי לעשות לאחר 'משפט' במוחו פנימה, לגבש דיעה. אני אישית מעדיפה 'להשעות' את השיפוט שלי כלפי אחרים, חשודים, נאשמים וכו', בטח במקרים מורכבים שכאלה, כגון אישום אונס, שהוא גם חמור וגם מורכב מהרבה מאד בחינות. אולי זה הרקע המקצועי שלי, אולי רתיעה פרטית שלי מגיבוש דיעה נחרצת כשאני יודעת מראש שאין בפני את 'כל' העובדות. מכל מקום כמו שאולי שמת לב, התנסחתי באופן די מדוייק שם למעלה. כתבתי שלי, אישית, קשה עם תגובה כמו 'אשם'. בעיני (שוב, בעיני) זו חריצת דין מוקדמת מדי, שאני אישית נרתעת ממנה. יש את אלה שלא נרתעים (כמו המגיב ההוא, אולי גם כמוך). יש כאן מספיק מקום לכולנו, לא...? :)

       

      לגבי התיקון שלך, חשבתי שבין אם חשוד או נאשם, אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שיוכח אחרת, כלומר יורשע... (?)

        25/1/10 00:29:

      צטט: pov 2010-01-25 00:27:21


      נכון לעכשיו החזקה היחידה של קצב, ככל מואשם אחר, היא "מואשם". לא מורשע- מואשם.

       

       תיקון: לא "זכאי"- מואשם. (וגם לא מורשע- מואשם)

       

        25/1/10 00:27:

      צטט: w h y 2010-01-24 04:15:15


      אוסיף רק שקשה לי עם התגובה שקובעת, למעלה, 'אשם'. על סמך מה, אשם ? עיתונים וטי-וי ?

      לא העיתונים והטי.וי האשימו אותו באונס, אלא נשים שהעידו על כך והן- נראות אמינות יותר מהאיש הזה.

      גם בקרב משפטנים שלמדו את התיק לעומק היתה מחלוקת אם יש בסיס מוצק לאישום באונס.

      המחלוקת של המשפטנים לא עוסקת בשאלה אם היה או לא היה אונס, אלא אם יש או אין די ראיות משפטיות להוכחתו של אונס

      וזו אכן בעיה בתיקי אונס רבים, שמתבצעים לרוב ללא עדי ראיה וללא סימנים מפלילים, שפשוט נעלמים עם הזמן- עד שהאשה עוזרת אומץ להגיש תלונה- שנים לאחר המקרה, כך שמה שנותר זה רק הזכרון הטראומטי, נטול הראיות המשפטיות הדרושות להפללת האנס.

      רונית עמיאל מהפרקליטות, שהיא משפטנית מעולה, היתה סבורה שאין.

      אההה רונית עמיאל היתה סבורה שאין בסיס מוצק? נו- סימן שקצב זכאי והמתלוננות שקרניות עם הרגל בפה

      למה לא להתיר לאזרח קצב את חזקת הזכאות שלו, כמו שמחייב כבוד כל אדם, עד שיוכח אחרת.

      נכון לעכשיו החזקה היחידה של קצב, ככל מואשם אחר, היא "מואשם". לא מורשע- מואשם.

       

       

        24/1/10 22:24:

      צטט: אהוד אמיר. 2010-01-24 17:23:20

      צטט: w h y 2010-01-24 05:41:32

      במלים אחרות, כשמדובר באנס זר, אויב, קרב במלחמה, או כיו'ב, אדם יכול להרשות לעצמו דיסוציאציה 'רחבה', של הסצנה כולה כולל הדמות המקרבנת אותה הוא יכול להרשות לעצמו 'לשכוח', הדיסוציאציה כשמדובר אדם מוכר, קרוב, חייבת להיות נקודתית ומעודנת יותר, כדי לאפשר המשך התנהלות כימים ימימה, מול אותו אדם, וזה כולל נאראטיב תואם. ומכאן המורכבות. (אופפ, כמה אני טוחנת, למה לא יכולתי לכתוב רק את זה).

       

      במקום אחר כתבתי שבניגוד לחיילים, ילדים או קרבנות מחנות ריכוז, נשים נמצאות באופן מתמיד באותה סיטואציה טראומטית.

       

      מצבה של אישה גרוע ממצבם של ילדים נפגעי תקיפה מתמשכת (לא בהכרח מינית), ניצולי מחנות או חיילים שחוו הלם קרב. עם התבגרותו של הילד, נעלמת הסיטואציה המשברית התוקפנית שביסוד הטראומה, השינויים הפיזיולוגיים שבהתבגרות יוצרים שינוי מהותי בראייה העצמית של הילד כקרבן. לפיכך מסוגל המבוגר ליצור סיפור חיים חדש, להַבְנות תודעה שהיסודות סותרי-הטראומה והריפויים שבה יהיו רבי-עוצמה בהרבה מהיסודות הטראומטיים. גם החייל וניצול המחנה ממשיכים את חייהם בחברה אזרחית שבה הנורמה אינה סיכון שגרתי לפגיעה אלימה. אישה, לעומתם, לא יכולה לעזוב את החברה שבה חוותה את הטראומה. פוטנציאל האלימות (המינית והא-מינית) הגברית סביבה הינו תמידי.

      אני עוד עובד על המאמר הזה.

      מעניין מאד. לא בטוחה שהייתי מדרגת את מידת ה'גריעות', אבל אתה בהחלט נוגע כאן, בעיני, באחד האספקטים העיקריים של המורכבות. יש גם מקום לסברה שזיכרון הטראומה (מודע או לא מודע) ודפוסים נלווים יכולים לעבור בזיכרון המטה-גנטי (ראיתי על זה פעם סדרה דוקומנטרית), אבל זה כבר נושא לגמרי אחר.

       

      הבהרה לגבי מה שאמרתי למעלה - הנאראטיב הנוסף שאומר 'לא נאנסתי' - אין הכוונה לנאראטיב שאומר שהארוע לא קרה כלל, כי אם נאראטיב שמשווה לאירוע עצמו צבע אחר, ולאו דווקא של אונס.

        24/1/10 19:31:

      צטט: אהוד אמיר. 2010-01-24 17:19:09

      צטט: w h y 2010-01-24 04:15:15

      במשך כשמונה שנים יצא לי להיות חשופה (במסגרת מקצועית) לקורבנות אונס והתעללות מינית משני המינים. כתוצאה מכך אספתי אי אלו תובנות צנועות. האחת: מקרי האונס עליהם מדווחים לרוב בתקשורת (אנס שמתנפל על עוברת אורח, וכד') ממש לא משקפים את הרוב. אונס 'סטנדרטי', עד כמה שהזוי להשתמש במלה הזאת, הוא אונס ע'י אדם מוכר, אדם שאתה רגיל להיתקל בו, לא אדם זר שמקפץ מאחוריך בפתאומיות. וההיכרות הזו, העובדה שקרה כדבר הזה עם מישהו שיש לו שם, מישהו שיש בינך לבינו קשר כלשהו, כברת היסטוריה, Rapport, מידה של אמון (מפקד בצבא, מדריך, בוס, חבר בתיכון, דוד, בן דוד) מוסיפה מורכבות לתגובת הקרבן. קל להתלונן על אנס אלים שפרץ אל דירתך משומקום. מה לך ולו ? להתלונן על אדם שיש לך קשר איתו, זה כבר עניין הרבה יותר מורכב.

       

      התגובה הרגשית המיידית שמדווחים עליה נפגעי אונס (לאחר ההלם הראשוני) היא בושה. קלון צורב. הבושה רבה יותר כשמדובר באנס מוכר, בדיוק מאותה הסיבה (העדר מרחק). תחושות אחרות: יגידו שזו אשמתי, אולי זו באמת אשמתי, אני אפגע בו ובמשפחה שלו, ועוד ועוד. כך שיש בהחלט מוטיבציה רגשית להמעיט בערך הארוע, 'להתנהג כרגיל' גם כמנגנון התמודדות, סטייל: 'קורה, בשביל מה לעשות עניין'. אני אישית נתקלתי בכמה וכמה נשים שחוו אונס ושעה שעתיים לאחר מכן, היה כלא היה. הן חזרו לשגרה, לתפקוד מלא ומתוקתק, ובמשך שנים נשאו זאת כסוד פרטי ואפל שלא הסגירו לנפש חיה (כולל בן זוג, הורים, אם זאת ילדה, וכו').

       

       

      לקסיס עידכנה אותי שקוראים לזה "עדות כבושה". לא שאני מייחס לה  הסכמה עם מה שנאמר פה (למרות שאני מניח שהיא בכיוון התיאורטי הזה, באופן כללי). היא רק סייעה לי במינוח המקצועי.

       

      זהו נושא מאד מורכב. ישנן דרגות שונות ואיכויות שונות של 'התרחקות' מהטראומה, החל מהדחקה ושכחה טוטאלית, דרך דיסוציאציה כזו או אחרת מהאירוע, וכלה בזכירת האירוע עצמו אבל 'עטיפתו' בנארטיב אחר, שמאפשר תפקוד.

       

      בארה'ב היה דיון משפטי ופסיכולוגי סוער בזמנו, בנושא מה שקרוי שם Repressed Memories, מדובר בגל של נשים שטענו, בעקבות תהליכים טיפוליים כאלה ואחרים, להתעללות מינית ו-או אונס בעברן הרחוק. מעבר לסוגיות ההתיישנות הברורות, ישנן שאלות אמיתית בספרות הפסיכולוגית, עד כמה ניתן לסמוך על 'זכרונות' כאלה, שצפים אל תוך התודעה, בעקבות טיפול, כ'אמיתיים'.

       

      העניין הוא שבמשפט יש 'אמת', ו'לא אמת'. זו מערכת לינארית. אולם הנפש הרבה יותר 'עגולה' ומורכבת. אם קרבן עושה דיסוציאציה, למעשה יש בנפשו מס' חלקים. החלק האחד אומר 'אני זוכר שזה קרה כך וכך, נאנסתי' ואילו החלק השני אומר 'לא, אני זוכר שזה קרה כך וכך, לא נאנסתי'. לכל חלק יש את הנארטיב שלו ושניהם 'נכונים'. במקרים רבים, הרבה יותר משני חלקים. והעד, הרי, צריך לתת עדות. אם יש 'שתי אמיתות', או יותר, זה פועל נגדו במשפט. הוא עצמו הרי מיטלטל בנארטיב שלו כלפי עצמו, אוחז בנאראטיבים שונים. אז מה  ה'אמת'?.  זה חלק מהמורכבות.

       

       

      טוב ששלחת את המאמר לעליון.

       

      לא שלחתי לעליון. שלחתי לעו"ד שייצגו את א' מבית הנשיא, והן שהגישו את זה לעליון. ואללה הוחמאתי. אחלה

       

      אוסיף רק שקשה לי עם התגובה שקובעת, למעלה, 'אשם'. על סמך מה, אשם ? עיתונים וטי-וי ? גם בקרב משפטנים שלמדו את התיק לעומק היתה מחלוקת אם יש בסיס מוצק לאישום באונס. רונית עמיאל מהפרקליטות, שהיא משפטנית מעולה, היתה סבורה שאין. למה לא להתיר לאזרח קצב את חזקת הזכאות שלו, כמו שמחייב כבוד כל אדם, עד שיוכח אחרת.

       

       כבר ענו פה ובמקומות אחרים, שהאזרח קצב קיבל הקלות מפליגות שאיש במצבו לא היה מקבל. פרקליטיו של כל אזרח אחר לא היו מקבלים יחס כה רחום וחנון מבית המשפט בבואם להסביר למה הם צריכים יותר זמן  בהכנת המשפט (כי הם עסוקים בלעשות כסף על ידי הגנה על כמה שיותר לקוחות). כן. אני כנראה קצת רגישה לעניין הזה, בכל זאת, אישום באונס הוא אישום מאד מאד חמור.

       

       

       

       

       

        24/1/10 17:23:

      צטט: w h y 2010-01-24 05:41:32

      במלים אחרות, כשמדובר באנס זר, אויב, קרב במלחמה, או כיו'ב, אדם יכול להרשות לעצמו דיסוציאציה 'רחבה', של הסצנה כולה כולל הדמות המקרבנת אותה הוא יכול להרשות לעצמו 'לשכוח', הדיסוציאציה כשמדובר אדם מוכר, קרוב, חייבת להיות נקודתית ומעודנת יותר, כדי לאפשר המשך התנהלות כימים ימימה, מול אותו אדם, וזה כולל נאראטיב תואם. ומכאן המורכבות. (אופפ, כמה אני טוחנת, למה לא יכולתי לכתוב רק את זה).

       

      במקום אחר כתבתי שבניגוד לחיילים, ילדים או קרבנות מחנות ריכוז, נשים נמצאות באופן מתמיד באותה סיטואציה טראומטית.

       

      מצבה של אישה גרוע ממצבם של ילדים נפגעי תקיפה מתמשכת (לא בהכרח מינית), ניצולי מחנות או חיילים שחוו הלם קרב. עם התבגרותו של הילד, נעלמת הסיטואציה המשברית התוקפנית שביסוד הטראומה, השינויים הפיזיולוגיים שבהתבגרות יוצרים שינוי מהותי בראייה העצמית של הילד כקרבן. לפיכך מסוגל המבוגר ליצור סיפור חיים חדש, להַבְנות תודעה שהיסודות סותרי-הטראומה והריפויים שבה יהיו רבי-עוצמה בהרבה מהיסודות הטראומטיים. גם החייל וניצול המחנה ממשיכים את חייהם בחברה אזרחית שבה הנורמה אינה סיכון שגרתי לפגיעה אלימה. אישה, לעומתם, לא יכולה לעזוב את החברה שבה חוותה את הטראומה. פוטנציאל האלימות (המינית והא-מינית) הגברית סביבה הינו תמידי.

      אני עוד עובד על המאמר הזה.
        24/1/10 17:19:

      צטט: w h y 2010-01-24 04:15:15

      במשך כשמונה שנים יצא לי להיות חשופה (במסגרת מקצועית) לקורבנות אונס והתעללות מינית משני המינים. כתוצאה מכך אספתי אי אלו תובנות צנועות. האחת: מקרי האונס עליהם מדווחים לרוב בתקשורת (אנס שמתנפל על עוברת אורח, וכד') ממש לא משקפים את הרוב. אונס 'סטנדרטי', עד כמה שהזוי להשתמש במלה הזאת, הוא אונס ע'י אדם מוכר, אדם שאתה רגיל להיתקל בו, לא אדם זר שמקפץ מאחוריך בפתאומיות. וההיכרות הזו, העובדה שקרה כדבר הזה עם מישהו שיש לו שם, מישהו שיש בינך לבינו קשר כלשהו, כברת היסטוריה, Rapport, מידה של אמון (מפקד בצבא, מדריך, בוס, חבר בתיכון, דוד, בן דוד) מוסיפה מורכבות לתגובת הקרבן. קל להתלונן על אנס אלים שפרץ אל דירתך משומקום. מה לך ולו ? להתלונן על אדם שיש לך קשר איתו, זה כבר עניין הרבה יותר מורכב.

       

      התגובה הרגשית המיידית שמדווחים עליה נפגעי אונס (לאחר ההלם הראשוני) היא בושה. קלון צורב. הבושה רבה יותר כשמדובר באנס מוכר, בדיוק מאותה הסיבה (העדר מרחק). תחושות אחרות: יגידו שזו אשמתי, אולי זו באמת אשמתי, אני אפגע בו ובמשפחה שלו, ועוד ועוד. כך שיש בהחלט מוטיבציה רגשית להמעיט בערך הארוע, 'להתנהג כרגיל' גם כמנגנון התמודדות, סטייל: 'קורה, בשביל מה לעשות עניין'. אני אישית נתקלתי בכמה וכמה נשים שחוו אונס ושעה שעתיים לאחר מכן, היה כלא היה. הן חזרו לשגרה, לתפקוד מלא ומתוקתק, ובמשך שנים נשאו זאת כסוד פרטי ואפל שלא הסגירו לנפש חיה (כולל בן זוג, הורים, אם זאת ילדה, וכו').

       

       

      לקסיס עידכנה אותי שקוראים לזה "עדות כבושה". לא שאני מייחס לה  הסכמה עם מה שנאמר פה (למרות שאני מניח שהיא בכיוון התיאורטי הזה, באופן כללי). היא רק סייעה לי במינוח המקצועי.

       

      טוב ששלחת את המאמר לעליון.

       

      לא שלחתי לעליון. שלחתי לעו"ד שייצגו את א' מבית הנשיא, והן שהגישו את זה לעליון. ואללה הוחמאתי.

       

      אוסיף רק שקשה לי עם התגובה שקובעת, למעלה, 'אשם'. על סמך מה, אשם ? עיתונים וטי-וי ? גם בקרב משפטנים שלמדו את התיק לעומק היתה מחלוקת אם יש בסיס מוצק לאישום באונס. רונית עמיאל מהפרקליטות, שהיא משפטנית מעולה, היתה סבורה שאין. למה לא להתיר לאזרח קצב את חזקת הזכאות שלו, כמו שמחייב כבוד כל אדם, עד שיוכח אחרת.

       

       כבר ענו פה ובמקומות אחרים, שהאזרח קצב קיבל הקלות מפליגות שאיש במצבו לא היה מקבל. פרקליטיו של כל אזרח אחר לא היו מקבלים יחס כה רחום וחנון מבית המשפט בבואם להסביר למה הם צריכים יותר זמן  בהכנת המשפט (כי הם עסוקים בלעשות כסף על ידי הגנה על כמה שיותר לקוחות)

       

       

       

        24/1/10 05:41:
      במלים אחרות, כשמדובר באנס זר, אויב, קרב במלחמה, או כיו'ב, אדם יכול להרשות לעצמו דיסוציאציה 'רחבה', של הסצנה כולה כולל הדמות המקרבנת אותה הוא יכול להרשות לעצמו 'לשכוח', הדיסוציאציה כשמדובר אדם מוכר, קרוב, חייבת להיות נקודתית ומעודנת יותר, כדי לאפשר המשך התנהלות כימים ימימה, מול אותו אדם, וזה כולל נאראטיב תואם. ומכאן המורכבות. (אופפ, כמה אני טוחנת, למה לא יכולתי לכתוב רק את זה).
        24/1/10 04:20:
      אגב, בדקתי סטטיסטיקה כרגע. אחת מתוך שלוש נשים בעולם חוו לפחות פעם אחת אונס או התעללות מינית. אלה, המדווחות.
        24/1/10 04:15:

      במשך כשמונה שנים יצא לי להיות חשופה (במסגרת מקצועית) לקורבנות אונס והתעללות מינית משני המינים. כתוצאה מכך אספתי אי אלו תובנות צנועות. האחת: מקרי האונס עליהם מדווחים לרוב בתקשורת (אנס שמתנפל על עוברת אורח, וכד') ממש לא משקפים את הרוב. אונס 'סטנדרטי', עד כמה שהזוי להשתמש במלה הזאת, הוא אונס ע'י אדם מוכר, אדם שאתה רגיל להיתקל בו, לא אדם זר שמקפץ מאחוריך בפתאומיות. וההיכרות הזו, העובדה שקרה כדבר הזה עם מישהו שיש לו שם, מישהו שיש בינך לבינו קשר כלשהו, כברת היסטוריה, Rapport, מידה של אמון (מפקד בצבא, מדריך, בוס, חבר בתיכון, דוד, בן דוד) מוסיפה מורכבות לתגובת הקרבן. קל להתלונן על אנס אלים שפרץ אל דירתך משומקום. מה לך ולו ? להתלונן על אדם שיש לך קשר איתו, זה כבר עניין הרבה יותר מורכב.

       

      התגובה הרגשית המיידית שמדווחים עליה נפגעי אונס (לאחר ההלם הראשוני) היא בושה. קלון צורב. הבושה רבה יותר כשמדובר באנס מוכר, בדיוק מאותה הסיבה (העדר מרחק). תחושות אחרות: יגידו שזו אשמתי, אולי זו באמת אשמתי, אני אפגע בו ובמשפחה שלו, ועוד ועוד. כך שיש בהחלט מוטיבציה רגשית להמעיט בערך הארוע, 'להתנהג כרגיל' גם כמנגנון התמודדות, סטייל: 'קורה, בשביל מה לעשות עניין'. אני אישית נתקלתי בכמה וכמה נשים שחוו אונס ושעה שעתיים לאחר מכן, היה כלא היה. הן חזרו לשגרה, לתפקוד מלא ומתוקתק, ובמשך שנים נשאו זאת כסוד פרטי ואפל שלא הסגירו לנפש חיה (כולל בן זוג, הורים, אם זאת ילדה, וכו').

       

      טוב ששלחת את המאמר לעליון.

       

      אוסיף רק שקשה לי עם התגובה שקובעת, למעלה, 'אשם'. על סמך מה, אשם ? עיתונים וטי-וי ? גם בקרב משפטנים שלמדו את התיק לעומק היתה מחלוקת אם יש בסיס מוצק לאישום באונס. רונית עמיאל מהפרקליטות, שהיא משפטנית מעולה, היתה סבורה שאין. למה לא להתיר לאזרח קצב את חזקת הזכאות שלו, כמו שמחייב כבוד כל אדם, עד שיוכח אחרת.

        5/1/10 09:14:

      צטט: עשב שוטה 2010-01-04 22:00:47


      בסיטואציה של א' יש גם ניסיון להבנות מחדש את היחסים  כיחסי אהבה. כי אז זה כואב פחות. זה עובד לשני הכיוונים: אם רק אצליח לאהוב אותו באמת זה  יכאב פחות. ואם הוא אוהב אותי באמת, אז ההתנהגות שלו מביישת פחות, מבזה פחות.

      loves me...

      איי!

      loves me not...

      איי! תכניס אותו בבקשה פחות בכוח. תודה. סליחה.

      loves me...

       

        4/1/10 22:00:

      בסיטואציה של א' יש גם ניסיון להבנות מחדש את היחסים  כיחסי אהבה. כי אז זה כואב פחות. זה עובד לשני הכיוונים: אם רק אצליח לאהוב אותו באמת זה  יכאב פחות. ואם הוא אוהב אותי באמת, אז ההתנהגות שלו מביישת פחות, מבזה פחות.
      יישר כח
        17/7/09 20:07:

      דברים חשובים מאין כמותם!!!
        23/5/09 01:08:

      דברים דומים, נאמרים עכשיו גם על א' ממשרד התיירות.

      אני מקווה שהשופטים יחליטו הפעם בשונה להחלטתו של מני מזוז- האפס המאופס שהוציא את "א' הראשונה" מהתיק.

       

        14/3/09 17:19:


      מאמר מאלף, ובעיקר נכון.

      הבעיה עם פוסט טראומה, שמעבר לסיוטי לילה ויום, כל טריגר קטן יכולים לפרוץ את חומות ההגנה הללו. כי יש להבין שאֵלֵה רק מנגנוני הגנה ותו לא, שלא בהכרח מעלימים את הטראומה עצמה, אלא רק מדחיקים אותה.

      הרצון הכללי הוא לרָצות את האדם המזיק, על-מנת "להאניש אותו בחזרה", כדי לחזק את יסודות הדחקת המפלצתיות שבמעשיו. איך לא מבינים את זה, איך?

       

      תודה, פוסט חזק ומחָזֵק

      עידית

        11/3/09 11:38:

      חותמת (מניסיוני) על כל מילה, ועוד הערה קטנה:

      הזכרונות צפים מחדש, לא רק כשהמערכות קורסות, אלא גם במצב ההפוך - כשהנפש חזקה מספיק כדי להתמודד עם מה שקרה שם באמת. בניגוד למה שמוצג, לפעמים, ההדחקה היא לא חלק מבחירה מודעת "לא לדבר על זה".

       

       

        11/3/09 11:07:

      למי אכפת ממחקרים. הם מפריעים ל"צהוב"

      תודה
        10/3/09 13:58:

      Bravo
        10/3/09 09:54:

      שיט,

      באתי לחפש אתונות...

      זה לא מצחיק בכלל.

      אני אדחיק את המאמר הזה עד סוף יום העבודה ברשותך.

      קשה עכשיו לעכל את זה.

      ואם אמשיך לדבר איתך כרגיל - אל תחשוב שאני לא בטראומה מזה.

       

      והנה משפט אחד למחשבה:

      הנשיא קצב את עונשו...

       

        10/3/09 09:21:

      לפעמים, דווקא כשאינך ציני, אתה במיטבך.

      מאמר מצויין ונכון.

        9/3/09 23:53:

      המאמר הזה נכון מאד. כלומר הוא מתאר מצב מוכר שבו אנשים מגיבים בצורה שהיא לכאורה "לא רציונאלית" למצבים שונים (זה קורה אגב לא רק במצבים פוסט טרומאטים) . הבעיה שהוא להרבה הצער לא רלוונטי לשאלה שעל הפרק. השאלה שעלה פרק היא האם יש ספק בגרסתה. ולצרוך הטלת ספק אין צורך לנאשם להראות בצורה מובהקת שהגרסא של הטוען נגדו שגויה , די לו להראות שקימת גרסא אלרטנטיבית וזה בדרך כלל אמור להספיק לצוך הטלת ספק בגרסאת התביעה. הבעיה במקרה הזה שהתגובה שלה מכילה את הגרסא האלטרנטיבית בתוכה ועל כן היא אמורה ליצור ספק בכל מערכת משפטית סבירה. וזה בעיתה.
        9/3/09 23:35:
      מאוד מעניין. ועצוב.
        9/3/09 23:29:

      את המשפט הזה אפשר לסגור במילה אחת :

       

      אשם !

        9/3/09 22:11:
      נכון. יש לי חברה שעבדה במרכז לנפגעות אונס וזו התגובה השכיחה ביותר לאונס במקום העבודה - כן לחזור לעבודה. 'לשכוח מזה'. להתנהג כאילו כלום לא קרה במטרה לשכנע את עצמך שאכן כלום לא קרה וכך להתגבר על הדבר הנורא שקרה. אני מכירה נשים שאדם קרוב אנס אותן ובאו אליו שוב. המוח שלהם סירב לקבל את מה שעמד לקרות. סירב לקבל את המעשה הראשוני. אחר כך תיארו את עצמן כמכונות. כאילו לא היו במקום, אלא רק גופן היה. כל מי שמטפל בנפגעות מכיר את זה. כל העובדים הסוציאליים יודעים. רק משום מה לפרקליטות זה לא הגיע. וכמובן לסניגורים שמיתממים. שיתחילו להעלות לעדות את המומחים המתאימים. שיביאו מחו"ל את הטובים בעולם, אם צריך. שיחשפו את המנגנונים האלה במוח. ואז נראה את כל טענות ההגנה מתמוטטות כבניין קלפים. מכתבי אאבה, עאלק...

      ארכיון

      פרופיל

      אהוד אמיר.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין