אחים יקרים מפז, שלומות !
אני מבקשת מכם בכל לשון של בקשה להפסיק לבוא לתל-אביב. זאת העיר שלי, לכל אחד מכם יש את העיר שלו, ואתם לא רואים אותי מפגינה נוכחות בערים שלכם, נכון? אז כבדו בקשה אחת שלי, לשם שינוי.
אני לא רוצה מכם כלום, לא צריכה מכם כלום. מוותרת על מה שנמצא אצלכם ושייך גם לי. הכבוד שהיה לכם כלפיי בעבר הרחוק התפוגג ונדם בעשור האחרון.
המפגשים הבלתי צפויים אתכם באים לי בכזאת הפתעה שפשוט אי אפשר לתאר. הם תופסים אותי לא מוכנה ונותנים לי להרגיש כל כך קטנה, עד שכל מה שנותר אחריהם הוא לגרד אותי עם שפכטל מהמדרכה.
אני הרי לא מעניינת אתכם. המושג 'אחות קטנה' לא נראה לכם קשור אלי. המשפחה התפרקה ואתם לא הרגשתם צורך או מחויבות או רצון לאחד את מה שנותר, כדי שנהיה לבד ביחד.
ואני כל כך אהבתי אתכם, הערכתי, הערצתי. את החוכמה, את הידע, את ההומור, היצירתיות. היום אני צריכה לקחת את האהבה הזאת ולאפסן אותה בבוידעם, כי אין לי מה לעשות איתה, אף אחד לא מעוניין בה.
אתם לא חייבים לי כלום, אני כשלעצמי רחוקה מלהיות חפה מפשע, הניסיונות שלי לשמר את מה שהיה כשלו והתחלפו במטחי יריות כבדים ממני אליכם, ועד היום אתם בטח לא ממש מבינים מה פירוש השגעת הזאת ואיך אני מרשה לעצמי לבוא אליכם בכזו כמות של טענות.
אני לא רוצה לבוא בטענות. אני לא רוצה לבקש דבר מלבד לא להתקל בכם יותר דרך מקרה באחד הרחובות הסמוכים לבית שלי. האם זה יותר מדי לבקש? |