כותרות TheMarker >
    ';

    Suicide is painless, it brings on many changes

    A4

    58 תגובות   יום שלישי, 10/3/09, 08:52

    האגם בניו אינגלנד: או המונולוג של הבלוגר.

    פעם, כך בסרטים לכל הפחות, ישב לו הכותב הקלאסי, בדרך כלל בבית על שפת האגם, איפה שהוא בניו אינגלנד, וכתב במכונת כתיבה גמלונית, שהזכירה גמל שלמה, נקבה כמובן, זו הגדולה יותר, ולא הזכר הפרייר, שמוכן לקפד את ראשו בשביל זיון אחד ויחיד, ובכך לשמש סמל לכסילות הקולוסאלית שלנו הגברים, באשר אנחנו ולדורותינו.

    מחדר עבודה אפלולי, מול האגם, והמזח, שבקצה שלו, כמו אשת לוט, עמדה נערתו-אשתו-פרוצתו, לא חשוב, העיקר שיהיה לה סילואט מרשים, כי זה מה שהראו לנו הבמאים של הז'אנר הזה, וכתב לו בסט סלר אחרי בסט סלר.

    הדפים, A4, כמובן, סדורים ליד מכונת הכתיבה, ממתינים למכונת הדפוס, ולהמכר בחנויות ספרים שהם סוג של מקדשים מודרניים לגרפומנים, בהם הוקצה מקום מיוחד לסופר לשם חתימה על ספריו, תוך שקוראיו הימתינו בתור ארוך לתוך שדרת ברודווי, ובינהם הסתתרה לה אהבת חייו, איתה איבד קשר לפני שנים, רק כדי שתופיע מחדש, על-מנת להניע עלילה סוחטת דמעות, וגם קצת זיעה, בעיקר עם התסריטאי חשב, שזיונים באור רך באפלולית של חדר השינה, שגם הוא נשקף אל האגם, יקפיצו את העלילה לשיאים שיביאו לו, לבמאי, ואולי וגם לשחקן או השחקנית, את האוסקר.ומה עושה היום האלטרנטיבה הפאתטית שלו, הבלוגר, אותו כותב מתוסכל שסופר הוא לא, וגם לא יהיה ככל הנראה אף פעם?

    ובכן, הוא מוותר על האגם, ועקב כך גם על המזח ובעלת הסילואט המרשים, וטקס החתימות בברודווי, ובמקרה הטוב, מסתפק במסך של 22 אינטש, ומ"שולחן העבודה" , ה -DESKTOP,  שלו, נשקף הנוף של האגם בניו אינגלנד.אבל יש גם כמה יתרונות, (וזו אולי המטרה הסמויה של הפוסט הזה, להפסיק את סדרת הדיכאון, ולנסות להפיק משהוא אופטימי הפעם), כי במקום לשלוח את דפיו הסדורים של יצירתו, שחור על גבי לבן, בפורמט A4, דרך הדואר למו"ל, כל מה שעליו לעשות, זה הבלוגר, זה להכחיל את הטקסט עם העכבר, ולהקיש על לחצן ימין ו - COPY, PASTE ו - VIOLA, אפילו לא נחוצה תנועה אלגנטית כלל, וכל יצירתו נשפכת, אל תוך חלון הטקסט, של מעבד התמלילים בעמוד הפתוח של "פוסט החדש", בקפה דה מרקר.כך פוסחים גם על שלב ההמתנה העקר והמייסר, לתשובתו של המו"ל, שישב לו באחד מן המגדלים של מנהטן, וקבע את גורלו של הספר, לכף חובה או זכות, בדרך כלל בכפוף לתכתיב של מוסד אחר, ב - DOWNTOWN ניו יורק, אי שם בוול סטריט.

    במקום זה, הוא יושב מול האגם הפרטי שלו,(זה על ה - DESKTOP), וסופר את הכניסות לבלוג, שבהתאם להם הוא יגיע, או לא, לסיפוק המיוחל של כל כותב באשר הוא, שיש אי שם כמה אנשים, שקוראים את מה שהוא כתב, וכמה מהם אפילו מגיבים לו.וזה כמובן במיידי, ONLINE, בעולם האינסטנט הזה שלנו, שבו סרטי הקולנוע של פעם, הפכו לפריימים קופצניים של ווידאו-ארט, בהם לעלילה אין הרבה משמעות, על חשבון המסר הוויזואלי, שמטרתו העיקרית להכשיר אותך במובן הכי דורקהיימי, (סוציולוג, המייסד של הדיסציפלינה הפונקציונאליסטית)  שיש, לקלוט בעתיד, וגם להפנים, את המסרים של סרטוני הפרסומת, שהם ה- ESSENCE של כל התכלית שלך בעולם הקפיטליסטי, אשר אתה קיים בו רק אם אתה "צורך" שווה כסף.

    מה שקובע מי אתה ומה אתה שווה, זה כמות הכסף שצברת בחשבון הבנק שלך, או אצל הנוכל מיידוף, שיפוגג אותם מעשה קסם, כדי שתוכל להתחיל בסיבוב חדש, להציל אותך מן השגרה והשעמום, וגם קצת מן העודף.

    כמובן שגם בגן עדן הזה, אי אפשר בלי האנטגוניסט, זה ה"רשע, הכסיל, שלא מבין כלום", ומייצג כמובן את הכסף, שיכול בהינף של כלום, להעביר את הפוסט שלך ממקסימום כמה מאות צפיות, לאלפים רבים, על ידי הצגתו בעמוד הפתיחה של הקפה, לשם משוטטים הקוראים הפוטנציאליים שלך, בחיפוש נואש אחרי תכנים, שראוי לבזבז עליו את זמנם היקר, או שלא.

    בעולם הווירטואלי הזה בו פועל הבלוגר, אליו רק החלו לחדור בעלי הממון, הסטייליסטים קובעי הטרנדים, וסתם אנשים, שנולדו כדי להזיק לזולתם, שכל אשמתו מתמצא בכך, שהוא יותר מוכשר מהם, אבל פגוע אנטומית, כי במקום המרפקים החדים שצויידו בהם אלה, שמשחיזה עבורם המציאות במקצועיות של האחים לובינסקי, (בעלי משחזה ותיקה, שעדין שרדה, ברחוב קינג ג'ורג' התל אביבי), הוא, הבלוגר מאמינים עד יומו האחרון, שהאגדות של האחים גרים, אינן אגדות כלל, אלא המציאות שבוא תבוא, אם רק כל הרעים יפנו את מקומם לטובים, אשר כך הוא מאמין באמונה מושלמת, ממתינים לתורם מעבר לאופק הנראה לעין.

     

    אוסף העטים הנובעים: (או ההבדל בין אספן עתים, לבין כתבן מקצועי).

     

    מאיפה להתחיל, אולי בפרקר 51, העט של כל הזמנים, זה הדומה לצוללת מסדרת ה -U, של הנאצים.
    התחילו לייצר אותו ב-1941, אולם עם הצטרפותם של האמריקאים למלחמת העולם השנייה, פסק ייצורו כמעט לגמרי, כי החומר ששימש את המפעל לייצורו, שימש גם לייצור חופת תא הטייס של מטוסי הקרב גם כן, ובכך נוצר ביקוש ענק לעט הזה, שתמיד היה חסר בשוק, וייצורו נמשך עד 1971.
    ה - 51, עד היום, חלומו של כל כתבן, גרפומן אם תרצו, האוהב לראות את האותיות החדשות שהוא יוצר, נמרחות על הדף מולו, (אלא שבמקרה של העט הזה, הוא משום מה, העדיף מחברת ולא את דפי ה - A4), ומצטרפות לכדי משפטים, שאם זה יצא לו כמו שצריך, הם הכי שלו שיש, והודות לעט הזה, האותיות גם מתמזגות בנייר, כאילו מראש נועדו זה לזה, ובדרך מיסטית משהו, והם בהרמוניה גם בתוכן...
    אופס, כך חשבתי כמובן, כי עד ליצירת ההרמוניה הקוסמית הזאת, בין הנייר לבין הפרקר 51, הכל נכון, אבל הבעיה התחילה בשלב של התוכן, שלמרות כל נפלאותיו של העט הזה, בתחום הזה הוא לא ממש שלט, וזה נשאר בידיו של זה שיש לו את זה או אין לו, כלומר, משהו שקשור בתורשה, ואולי, אם נאמין קצת באבולוציה הלמרקיאנית, גם בנסיבות חייו, שאפשרו או לא אפשרו את הביטוי הלכה ומעשה, של הכישרון המולד הזה שלו, וכל זה כאמור, אם היה לו את זה מלכתחילה.
    את הפרקר ה - 51 הראשון שלי, רכשתי בשוק הפשפשים, מרוכל מטומטם שלא היה לו שמץ מושג, מה הוא מכר לי, ולאחר אוברול כללי, אצל רב האומן לעטים נובעים, משה כהן, בואך שנקין, (האיש שווה פוסט נפרד ועצמאי, למרות היותו ימני קיצוני, משהוא על גבול הכהניסטי), העט הזה הפך לחפץ הכי משמעותי בחיי, ומקור גאווה להרבה מאוד הערות והערצה בלתי מסויגת, כי לא היה מדובר בסתם 51, אלא אחד עם מנגנון ווקומאטיק נדיר, ועוד עשוי בחריטה ולא סתם יציקה פושטית.
    הצבע שלו כמובן, צבע הבורגונדי המבוקש, והמכסה, שיא השיאים, מוזהב עם הטבעה מיקרוסקופית של ה - BLUE DIAMOND, שהופך את העט הזה, מסתם מוצר מבוקש, לפיסת אלוהים קטנה, בגן העדן של השוטים, שמסוגלים לסגוד לחפץ יפה, אבל לא לקדוש ברוך הוא.
    אם זאת, ולמרות כל הסופרלטיבים, ניסיונות הכתיבה שלי ב - 51, לא הפכו אותי לסופר, אלה לאספן עטים, והדבר הראשון שעשיתי בכל עיר אליו הגעתי במסעותיי, זו הכרה אינטימית של מוכר העטים בשוק הפשפשים המקומי, ובדרך זו גם הגעתי לכמה אקסמפלרים מפוארים של עולם אספני העטים הנובעים, בינם דגם השנורקל המבוקש של SHAEFERS, וה - GIANT VACONMATIC, של פרקר, שאחד מהם מכרתי לשגריר קנדה בארץ, ב - 900 דולר.
    אגב, זאת היית גם עסקת חיי, או העסקה היחידה שבה אני הרווחתי ולא הרוויחו עלי, כי את העט הספציפית הזאת, רכשתי עבור 50 דולר בשוק הפשפשים בבודפסט, כלומר רווח של 1800%, שלא היה מבייש אפילו את וורן באפט.
    למרות ההצלחה המסחרית המרשימה הזאת, והפוטנציאל הפיננסי שטמון בו, סירבתי להמשיך בסחר עטים, והמעשה הזה היה חד פעמי לגמרי, ונעשה כדי לממן פרויקט כלשהו, שבעת זו היה חסר לי המזומן להרים אותו, אולם בהתאמה מושלמת ל תדמית ה - LOSER הפיננסי שטיפחתי בעיני עצמי, עם חריגות קלות לסביבה האינטימית שלי, מהר מאוד המרתי את הצעצועים היפים האלה, בקופסא האפורה והמכוערת של המחשב האישי, אשר ידע גם להפיק כיתובים לא רעים בכלל, לצד עוד כמה דברים שעד עצם היום הזה גורמים לי להיות מכור לו בזכותם, עד כמה שבן אדם מבוגר, יכול להיות מכור למשהו שאינו מוגדר כסם מסוכן.
    המחשב האישי, או איך לא פוצצתי את בניין המטה הארצי.
    את הפלא הזה הכרתי לראשונה ב - 1987 , בעת שאחרי מסע שתדלנות מוצלח, שכלל את וועדת הפנים של כנסת ישראל, הצלחתי לגייס תקציב לצורך זניח משהו, של איתור נעדרי ישראל, אשר בעת זו הגיעו למספר המרשים של 2800 איש ואישה, (גם ילד וילדה בהתאמה) בשנה, שמהם כ - 2750 חוזרים הביתה לבד, עוד 5 מאתרת המשטרה, (לא כולם כמובן בחיים, כי החיים זה לא גן עדן), והיתר מתפוגגים להם בלא להותיר זכר או סימן, למעט משפחה שבורת לב, שלעולם לא תחזור להיות מה שהיית, ועל פי רוב, לפחות סטטיסטית, היא גם מתפרקת.
    המפלצת הזאת הגיעה למשרדי במטה הארצי בירושלים, ושם אני ומתכנתת ממחלקת המחשב, ניסינו ליצור מאגר נתונים ממוחשב, על-מנת לקשור שתי ישויות בלתי סימפטיות ביותר שאספו השוטרים במהלך השנים, והם השמות, הסיפורים ותיאורם של מאות רבות של נעדרים, (45 כפול 40, כשנות קיומה של מדינתנו בעת זו, שווים לפי כל חשבון, 1800 איש ואישה וגם ילד, שהם היו פחות או יותר מספר כל הנעדרים, שסיפורם נערם במשרדי טרם כניסתי לתפקיד, ולא זכה לשום טיפול, גם בגלל העדר יכולת), אל מול אלפי הודעות על גופות וחלקי גופות שנמצאו ברחבי הארץ, שאיש לא ידע מי הם ולמה נפרדו מן העולם, בדרך כלל בטרם עת, ולא מעט מהם עשו זאת בעזרת בן אדם נוסף, מה שהופך אותם לקורבנות של פשע, ואת המבצע, לרוצח, שמסתובב לגמרה חפשי ומאוד טעון בקרבנו, ובלא שיזכה למה שרוצחים אמורים לזכות, וזה סוג מסוים של עונש.
    הרעיון היה פשוט, לעשות סוג של שידוך בין אלפי נעדרים לבין אלפים נוספים של גופות וחלקי גופות אלמונים, שמאחוריהם הסתתרו לא מעט מפשעי העבר האכזריים ביותר בארצנו הקטנטונת, אבל בגלל כסילות ורשלנות על גבול הזדון, של המשטרה, לדורותיה, איש לא הקצה את המשאבים הדרושים כדי להפגיש בין גופתו של אלמוני ואו פלונית, לבין סיפורם של הנעדר או הנעדרת הרלוונטיים, ואלה שכבו להם בשתי ערימות נפרדות ומאוד לא מרשימות של ניירות A4 , במשרד אחד במטה הארצי של המשטרה בירושלים, ובהעדר שדכן שיפגיש בינם, נותרו גם 1800 משפחות בוכיות ומפורקות לדורות, לצד מספר בלתי מבוטל של רוצחים שמעולם לא זכו לעונש, שמגיע להם.
    וכאן עלי לעשות סוג של אתנחתא, שכן הסיפור הזה שאני כותב אותו, הוא הסיפור של החיים שלי, שלא נכתב אף פעם מקודם, ומעבר לזה שהוא הטיל בי מום קשה למדי, שאני חי איתו עד עצם היום הזה, הוא מסרב להיפתר גם היום, והמשטרה לא טרחה לעשות עדיין, את מה שאני ניסיתי לפני יותר מעשרים שנה, ועשרים שנה זה הרבה זמן, בתוחלת חיים של ארמדילו.
    ובעשרים השנים שחלפו מעת שפרשתי, הצטרפו עוד 900 משפחות למשפחה האומללה הזאת של המשפחות, שאבדו את יקירן לסטטיסטיקה של הנעדרים בארץ, ומייחלים מידי דקה בכל יום שחולף, שהצלצול הבא בדלת ביתם, יהיה זה שהמתינו לו, וזה שנעלם ללא הסבר, ישוב באותה פתאומיות בה נעלם בזמנו, ישוב ויופיע.
    בהמתנה המטריפה הזאת, הם שוכחים לחיות את חייהם, כי, בניגוד לשכול, שלו יש מרפה, הזמן החולף, שעובר לו, ומרפא אפילו את פצעי השכול, להעלמות סתם, או לסיפורו של נעדר אין מרפא, וזה נשאר פצע נצחי, שקצת מזכיר את פצעיו של חולה סכרת.


     

    מר פרג'.

    כך היה סיפורו של הירושלמי הזקן, מר פרג' שמו.
    האיש עלה לרגל למשרדי פעם בחודש, כדי לבדוק אם מצאנו פיסת מידע חדש על בנו בן ה - 23, שנעדר 11 שנים מקודם, ואשר את התמונות של גופתו מצאתי בערימה השנייה, זו של גופות האלמונים במשרדי שבירושלים.
    גופתו נמצאה בפאתי העיר מעלה אדומים, שהתחילו לבנות בעת זו.
    רק תמונה, תמונה של גופה נפוחה, שחורה ומכוסה ברימות, שלא נבדקה מעולם בידיו של איש, ונקברה כמו שהיא, בבית הקברות לאלמונים, לא הרחק מן המכון לרפואה משפטית ביפו, ללא סימון, וללא ציון של מקום הקבורה, ואפילו ללא כבוד או תפילה, כמו שנהוג בעולם הווירטואלי הזה של סדרות המשטרה, כי במציאות, גופות שאין להן דורש, נקברות ללא שום טקס, לאמור, בעולם הזה שלנו, לפני שאתה עובר ממנו, כדי שתדאג שמאן דהו ידרוש את גופתך, אחרת אחרי מותך תהפוך לאלמוני יותר אלמוני משהיית במהלך חייך.
    מר פרג', כבר בעת זו בקושי סחב את גופו הצנום עקב מחלות ובעיקר עצב, לבש חליפה ועניבה בכל ביקור, כיעה לביקור חשוב אצל נציג השלטונות, ועוד זו של הזרועה המבצעת, שלפחות במקרה שלו ושל הבן שלו, לא ביצע את תפקידה כלל וכלל, לא מקצתי ולא מיני, ברמות של רשלנות, שהמחוקק בימים תקינים יותר, היה קורא להן רשלנות פושעת.
    מר פרג', שתמיד הגיע מצויד במנחות מסוגים שונים, בדרך כלל קופסת סוכריות שרכש לצורך הביקור בשוק מחנה יהודה, כדי שאולי הבוס החדש, אנוכי במקרה זה, יעשה מה שלא עשו קודמיו, עשר שנים אחורה, הסתייע במקל הליכה מעוקל, אותו נהג להשעין על שולחני במשרד, וזה היה נשמט לו מדי דקה בערך, ואז, אני הייתי מתכופף מהר כדי להרימו מן הרצפה, כי חששתי, שאם לא אעשה זאת בזמן, הוא, מן המאמץ, יתמוטט וימות לי במשרד, ואז יהיו לי שני פרג'ים מתים על הראש, שלשניהם הייתי יכול לעזור אבל לא עזרתי, משום שהיית כולה בורג בינוני במוסד גדול ומקולקל מאוד, שבו שרתתי.
    ואני ישבתי מולו, ובמקום פניו, ראיתי את תמונת בנו המת, שתווי פניו ניתנו לזיהוי למרות הרימות ושמש אוגוסט הירושלמית, אבל מה לעשות אם לא ניתן לזהות גופת נעדר על פי תמונה דהויה בת עשר שנים, וזו תישאר תעלומה לנצח.
    איני יודע כמה שנים לאחר עזיבתי, עוד המשיך מר פרג' בעליה לרגל למשרד, בטח עד שמעט הכוחות שהיו בו בעת שנפגשנו, נטשו אותו והותירו בו בעיקר עצב, או אולי נפטר כדי למצוא מנוחה סופית לנשמתו המיוסרת.
    איני יודע גם אם זה נכון להגיד את הדברים שאני הולך להגיד לכם כעת, אבל אומר אותם בכל זאת, כי אפילו היום, עשרים ואחד שנים אחרי, עוברת בי צמרמורת בעת כתיבת השורות האלה, ואיני מסוגל לסלוח לעצמי, על שלא פוצצתי את מבנה האבן הענק הזה, בואכה הירידות ליריחו, לעבר המקום הנמוך ביותר בעולם, אבל במחשבה שנייה, אני לא לגמרי בטוח אם היה מקום יותר נמוך בעולם, מן המטה הארצי של המשטרה, בואך הכביש ליריחו.
    וכאמור היו שם בערימה שלי במשרד, עוד 1800 מר וגברת פרג', שחלקם היו ביישנים יותר, ואו לא היה להם את הכוחות לעלות למשרדי פעם בחודש לרגל.
    אבל היו הטלפונים, בכל שעות היום והלילה, שלכולם הקשבתי בסבלנות וסובלנות, שבעצם לא היו לי כלל, כי חשבתי שבחיים האמיתיים, לא נורא להיות לא סבלני, אבל האנשים האלה שהתקשרו, ושהחיים שלהם הפכו בעל כורחם לסרט, מגיע להם קשב, כל הקשב, וזה כנראה גמר אצלי את מכסת הקשב שקיבלתי מן הקדוש ברוך הוא, שהוא לא היה כל כך הרבה מלכתחילה בעצם.
    והיו שם סיפורים שנזקקו להרבה קבין של קשב כדי לשמוע אותם, כמו הסיפור של צפריר קופר, שביום האחרון לשירותי במשטרה, השארתי את שרידי גופתו במשרדי בשקית ניילון שחורה, כי לא יכולתי לבלוע יותר, ונגמר לי הקשב.

    צפריר קופר ואיקרוס.

     

    צפריר קופר היה סטודנט לקולנוע שנה ראשונה, באוניברסיטת תל אביב. סיפורו הגיע למשרדי דרך אנשים טובים ששמעו עליו, מפי הוריו, והכירו אותי דרך קשרי עם יחידת איתור הנעדרים של צה"ל. הם ניסו לסייע למשפחה, אבל נתקלו בקיר אטום ביחידת המשטרה שטיפלה בהיעדרותו.

    צפריר היה בחור רומנטי, מאוד רומנטי, אולי רומנטי עד לכדי שיגעון, בעוצמות של ורטר, הצעיר הטראגי- רומנטי מיצירת המופת של גתה, "ייסורי ורטר הצעיר", שגרם למאות צעירים, בעיקר גברים, (זוכרים את הזכר הכסיל של חיפושית גמל שלמה, הנה לכם עוד תזכורת), בשלהי המאה ה - 18, להיפרד בדרך אלימה משו מן העולם הזה בשל אהבה נכזבת.

    ביום שבו נעלם צפריר, אמו וחברתו קבלו שני זרים גדולים של וורדים אדומים, שהגיעו לביתם באמצעות שליח.

    סיפורו הגיע למשרדי בעת שהוורדים התחילו כמלים, ואיתם גם תקוותיה של המשפחה, כי היעדרותו סתמית ולא חס וחלילה מסוג ההיעדרויות הטראגיות, שמן הסתם הן מתפקידה של המשטרה לפתור, או להביא לסיום, ועליה לעשות זאת במהירות ויעילות, משום שכפי שיסתבר בהמשך, חייו של צפריר היו כבר בלשון עבר בעת זו.

    צפריר אמנם מצא את מותו בשל אהבה שהכזיבה, וה"לוטה" שלו, הייתה סטודנטית כמוהו בחוג לקולנוע באוניברסיטה, ולתוך הסיפור הזה נשזר גם סרט משעמם למדי של Wenders Wim,  "פריז טקסס" שמו, שמפאת שיממנו כי רב, הציגו אותו רק בסינמטקים.

    מקומי באיתורו של צפריר, שייקח כחודש ימים, אינו נעדר דרמות.

    היא כללה פרסום מניפולטיבי יזום מצידי, בכלי התקשורת, שעבורם הסיפור הרומנטי הזה, עוגל ויופה על ידי, והוגש להם לעוס כמו שהם מקבלים סיפורים מיחצני צמרת.

    אלא, שאני לא קיבלתי עבור זה אגורה שחוקה, למעט המשכורת.

    כך הפך צפריר לגיבור של העיתונות הכתובה וגם האלקטרונית. המטרה הייתה אחת, להיעזר בציבור ולאתר האנשים שראו אותו לאחר ששלח את שני הזרים.

    בראשיתה של היעדרות, הפרסום בציבור, הוא הכלי הכי אפקטיבי, אבל להשיגו אפשר, רק באמצעות מניפולציות, ותוך סיכון עצמי לא מבוטל, כי אם יש משו שהקולגות שלי במשטרה אינם אוהבים, זה את שמך מתנוסס בעיתונים בהקשר חיובי, במקום שמם שלהם.

    ביודעי זאת היטב, השתדלתי ששמי יעדר מן הפרסומים, למעט אותם פרסומים, בהם הופעתו של החוקר הדגול, אנוכי במקרה זה, ממש נדרשת.

    באחת מן ההופעות האלה, בערוץ הטלוויזיה הממלכתית, היחיד שהיה קיים בעת זו, כוונתי את הציבור לכיוון מדבר יהודה, כי כמו בכל סדרות המשטרה למתחילים, ה"אינטואיציה שלי לחשה לי", שצפריר אמנם פנה לשם לבצע את המעשה האולטימטיבי שלו, שבאמצעותו הוא ייפרד מעולמנו.

    אמנם בשידור טענתי כי אנחנו חושבים שהוא שם בעקבות ממצאי חקירה שאיננו יכולים לחשוף, ומסקנתנו מתבססת על פרופיל של פסיכולוגים, אבל כל הפסיכולוגים במקרה זה היו אני ואני עוד פעם, והממצאים שלי נבעו בעיקרם מן הצפייה בסרטו של ווים ווינדרס, "פריז טקסס" שאותו ראה צפריר פעמיים, יום אחרי יום, למרות שנאלץ לנסוע מתל אביב לירושלים לשם כך, ובו הגיבור מגיח מן המדבר, וחוזר אליו לנצח.

    ואמנם אותר נהג אוטובוס שזכר את צפריר יורד מהאוטובוס בעין גדי, וכן גם מוכרים במחלקת המדידות בירושלים, שם הוא רכש מפות של מדבר יהודה, וכך קיבלתי אישור מחודש, שאני ממש מגזע הגאונים, ועלי לסייג מיד, כי התובנה הזאת, שלא היית יחידה במהלך הקריירה שלי, לא רק שלא הוסיפה לחוסני במוסד הזה שממנו קיבלתי את שכרי, אלה גרמה לי להיות עוד יותר ממוקד, בכוונת הטלסקופית של כמה ממפקדי, שהצטיידו בעקבות מעשי, במיטב הבליסטיקה הקיימת.

    מכאן הדרך הייתה קצרה, ממש קצרה יש לציין, לקבלת טלפון מקולגה מפרגנת יותר, ביחידת איתור הנעדרים של צהל, תושב עין גדי, אלי רז שמו, שראה באחד משיטוטיו, במצוקים סביב קיבוצו, ערימת בגדים בתחתית של מצוק, כלומר באחד הואדיות, אליו אין גישה לבן אדם, אלה אם הוא מצויד בציוד סנפלינג ואו בכנפיים.

    נפגשנו במכון הגיאולוגי בירושלים, והצלבנו נתונים, שרידי הלבוש שהוא דווח עליהם, חולצה משובצת ומעיל חאקי, תאמו את מלבושיו של צפריר, בינגו, כחוקר, סגרתי מעגל, אבל לסגירתו הסופית, צריך לזהות את הגופה, או מה שנשאר ממנה, ולשם העניין הזה, יש את המכון לרפואה משפטית באבו כביר, רק הם יכולים לחרוץ את דינם של גופות אלמונים.

    וכאן מתחילה דילמה גדולה שלי, האיש שמקבל מידי ערב טלפון מן האם המודאגת, ואסור לו לחשוף דבר, עד לבירור הסופי מטעמים מובנים ומקובלים, כי מן הסתם בדיני נפשות עסקינן, ובאלה לא עושים צעדים פזיזים, או לפחות משתדלים להימנע מהם ככל הניתן.

    מאידך, המשפחה במצוקה גדולה שנמשכת כבר כחודש, ואתה יכול לגרום להם לשנות פאזה, ולהודיע להם את הבשורה הרעה מאוד, אבל נחוצה גם כן, כדי שיצאו למסע מתיש, אבל כזה שיש לו סוף, של אבל והשלמה, שהוא המירב שאתה יכול להעניק להם.

    אם זאת אתה בורג במוסד בירוקראטי ביותר, שבו מניסיונך, ברור שיעברו כמה שבועות בדרך המקובלת, עד שתתארגן משלחת חילוץ על פי "פקודות הקבע", שצריכים להיות שותפים בה פתולוג מן המכון, מחלצים שאמונים על סנפלינג, אמצעים לחילוץ גופה, ומומחי המעבדה לזיהוי פלילי, מטה המחוז הדרומי, מטה מרחב הנגב, ותחנת ערד, כל אלה ביחד ותיאומים שלהם, בינם לבין עצמם, ואם שני גורמים מחוץ למשטרה, שהם המכון ויחידת איתור נעדרים של צה"ל והמכון באבו כביר.

    שקלתי את האופציות, והחלטתי להעדיף את קיצור סבלה של משפחתו של צפריר, ותוך יום ארגנתי משלחת, שכללה את יחידת איתור נעדרים של צהל, רופא מן המכון, איש מז"פ, וגם צוות של הערוץ הראשון, כי הסקופ של איתור הגופה הובטח להם עבור הפרסום שהעניקו.

    בשעות הבוקר המוקדמות יצאתי לכוון ים המלח, זה הים שפוקד בהזדמנויות שונות את הפוסטים שלי, ובדרך כלל בהקשרים בלתי סימפטיים, וכנראה לא בכדי, נקרא גם ים המוות, אך לא לפני שניסחתי מברק לכל הגורמים המעורבים, בהם ראש אגף החקירות, ר' מז"פ, מטה המחוז הדרומי, מטה מרחב הנגב, תחנת משטרת ערד וגם הקדוש ברוך הוא, לפיו יצאה משלחת חילוץ למדבר יהודה, לחילוצה של גופה אלמונית, כנראה של צפריר קופר.

    הפקידה הנאמנה שלי במטה הארצי, קיבלה הוראה לשלוח את המברק שעה לאחר צאתי לדרך, (כל אידיוט יודע, שברגע שאתה מתחיל לרדת לכיוון יריחו, אין יותר תקשורת, ים המוות או לא ים המוות), כך שאיש לא יוכל לעצור אותי במבצע החילוץ של צפריר קופר.

    ואמנם הבגדים שראה אלי רז, היו שלו. בסמוך לו נמצאו חלקי הגופה, או מה שהותירו הצבועים והתנים ממנו. אלה נאספו לתוך "בודי בג" שחור כמקובל, ונסעו איתי למטה הארצי.

    אני וגופתו של צפריר, הגענו סביב 1930, ידעתי כי האייטם שיפתח את מהדורת מבט, יהיה שלו, נתבקשתי להתראיין, ואף קיבלתי את רשותו של דובר המשטרה, אך נמנעתי, והאייטם פורסם לבסוף בלעדי, בעודי מדווח לממונים עלי טלפונית, (במילים אחרות, מבט הקדימו אותי בדקותיים).

    בדיעבד הסתבר כי אין עבירה חמורה בעיני צמרת המשטרה, מהצלחה של פקודם, שנודע להם עליו, מכלי התקשורת. (גם ההצלחה כהצלחה, אינה מטיבה עם בריאותך, אבל הצירוף הזה, הופך אותו לקטלני לגמרי).

    למחרת, נקראתי למשרד של מפקדי, וזה החרים לי את הרכב, הסברתי לו כי גופתו של צפריר בשקית במשרדי, והוריו ממתינים לזיהוי הסופי באבו כביר, כדי שיוכלו לקבור אותו עוד באותו יום.

    הוא הורה לי לנסוע באוטובוס למכון, עם השקית ביד, או בחיק, לא כל כך שינה לו.

    עמדתי מול מפקדי, איש קטן ומרושע, קלרפלד קראו לו, הסתכלתי עליו היטב, והוא השפיל את מבטו, עברו לי כמה סרטים בראש, הראשון שבהם היה לגשת אליו ולחנוק אותו, ידעתי שיעצרו בעדי לפני שאספיק להשלים את המלאכה, על כן בחרתי בדבר הכי פשוט שהיה, הטחתי בו בכל הכוח את צרור המפתחות של הרכב המשטרתי, וזה פגע לו באמצע הפנים, בדיוק איפה שכוונתי, ופניתי לביתי.

    מעולם אחרי היום הזה לא חזרתי לעבודה במשטרה, ואחר כמה ניסיונות שבהם ניסו לשכנע אותי לחזור, לרבות ראיון אצל ראש אגף כוח אדם, יעקב טרנר, והמפכ"ל דאז, קראוס, עזבתי את המשטרה שכל כך אהבתי, רק כדי לחלום לילות רבים, על צפריר קופרים ופרג'ים וגם על כמה מעשים פחות טובים שעשית.

    ותשאלו למה כל הסיפור הזה קשור לאיקארוס, ובכן, תזכורת לאלה שלא זוכרים: (מי שכן זוכר, שימשיך אחרי הצהוב), "איקרוס הוא שמה של דמות מן המיתולוגיה היוונית. איקרוס היה בנו היחיד של דדאלוס. בניגוד לאביו מתואר איקרוס כילד פזיז, מגושם וחסר כישורים אומנותיים.

    דדאלוס אביו, היה מהאמנים והממציאים המוכשרים ביותר יוון. לבקשת המלך מינוס מכרתים, הוא בנה את הלבירינת, מבוך שנועד להסתיר מהעולם ולהחזיק בשבי את המינוטאורוס, בנה של אשת מינוס.

    לאחר שהסתיימה בניית המבוך כלא מינוס את איקרוס ודדאלוס במבוך, כדי שאיש חי חוץ ממנו לא ידע על סודותיו של הלבירינת. לפי גרסה אחרת נכלאו השניים במבוך כיוון שדדאלוס עזר לתסאוס במשימתו להרוג את המינוטאורוס. גרסה נוספת מספרת שהמלך כלא אותם במגדל גבוה, ולא במבוך.

    הסיפור ממשיך בכך שדדאלוס, אם מתוך המגדל, ואם לאחר שברח יחד עם בנו מהלבירינת, המציא המצאה מתוחכמת כדי למלט את עצמו, ואת איקרוס מכרתים. כיוון שדרך הים הייתה חסומה על ידי ספינותיו וחייליו של מינוס, החליט דדאלוס להימלט דרך האוויר.

    השניים הכינו לעצמם כנפיים מנוצות ציפורים, כאשר הם מחברים את הנוצות בעזרת חוטים ושעווה או דונג. טרם המראתם הזהיר דדלוס את איקרוס פן יגביה מרום ויתקרב לשמש שכן זו עלולה להמיס את כנפיו, איקרוס שמע את אביו ושניהם המריאו. אולם איקרוס הצעיר והפזיז שהיה כה מרוצה מהבריחה וכה מתלהב מהתעופה, החל להתרומם מעלה ומעלה, שוכח את הוראות אביו. לאט לאט החל חום השמש להמיס את הדונג של כנפיו, ואיקרוס נפל מטה לתוך הים.

    כאשר הגיע דדאלוס, מאוחר מדי, אל איקרוס, הנער כבר טבע ומת. דדאלוס באבלו קילל את כישרונותיו שהביאו למותו של ילדו, וקבר אותו על אדמת האי שמרגע זה, לפי המסורת היוונית, נקראה איקרה על שמו של איקרוס, (ויקפדיה).

    ליד שרידי הגופה של צפריר, מצאנו מכתב של 7 עמודי A4, (מה לא), ובו סיכום חייו המופלאים של החולם הצעיר הזה.

     שם  כתב, כי להערכתו הוא מיצה את חייו, והוא מעדיף לפרוש מהם בשיא, ולא להמתין לזקנה, שתהפוך את כל המופלא הזה לסיוט גדול מאוד, (בזה הוא צדק, אני יכול לאשר את זה ממרומי 62 שנותיי), וכדי שמותו יהיה בהתאמה לחייו, הוא מעדיף לבלות את רגעיו האחרונים בריחוף ממצוק שהוא העריך את גובהו בכמה מאות מטרים.

    עד כמה זה אירוני בעצם, שעפ"י הערכותיו של אלי רז, גיאולוג ומומחה בטיפוס הרים, גובה המצוק לא עלה על 120 מטר וכך גם התקצר הריחוף המיוחל של צפריר קופר.

     אפילוג

    ומה עלה בגורלו של מחשב ה - PC הראשון שגוייס למשטרה כדי לאתר נעדרים?

    ובכן, הוא הפך למעבד תמלילים מאוד שימושי עבור מפקדי האידיוט, כדי שיוכל להפיק מכתבים יותר יפים ליחידות החקירה במשטרה, שאיש אינו קורא בהם. (האידיוט אולץ לפרוש לפנסיה זמן קצר אחרי זה).

    למיטב ידיעתי, עד לתקופה האחרונה ממש, לא מיחשבו את המידע של גופות אלמונים במשטרה, אלא שמעת פרישתי כאמור, מספר הנעדרים גדל בעוד כאלף.

    אני מעריך שלמרות שהמחשב החלוץ הזה לא הצליח לאתר אף נעדר, למרות שלכך הוא יועד, על ידי וועדת הפנים של הכנסת, הוא הצליח להפיק כמה אלפי מסמכים בפורמט A4. עד שהפרישו אותו גם, לפנסיה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (56)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/7/09 09:23:


      איזה פוסט מדהים ארנון.

      יש לי עוד אלף קלישאות להוסיף, עליך ועליו, אבל אנחנו הרי מנסים להימלט מהן..

        12/3/09 14:00:

      צטט: ערסאל 2009-03-12 13:48:17

      צטט: danniell 2009-03-12 10:40:30


      סליחה שאני מפריע, אבל עיינתי שנית באפילוג, ויש לי שאלה אליך.

       כתבת ש-PC משטרתי הפך למעבד תמלילים. לאור העובדה שליברמן ממנה בשעות אלה ממש את השר לביטחון הפנים החדש, בימי השיא של החקירה נגדו לקראת הגשת כתב אישום, האם יתכן לדעתך שהשלב הבא באבולוציה של ה-PC המשטרתי יהיה מעבר ממעבד תמלילים למאבד תמלילים (ותיקים, עדויות, ראיות, המלצות, וכו'?).

       

      לאור ההתנהלות של גורמי אכיפת החוק, בעניינו של קצב נניח, (וזה כולל גם את הפרקליטות ומוסד היועץ המשפטי לממשלה), אני לא אתפלא אם קיים "מאבד על לראיות בכלל", שבו נתחנים ראיות שהיו לעפר ואפר.

      שכן אחרת איך אפשר להסביר את הזיגזוג של מזוז, בתיק הזה ספציפית.

       סביר להניח שהתיק הזה יסתיים בעסקת טיעון בה יודה קצב שפעם אחת בלבד כשא' ממשרד התיירות עברה לידו הוא הריח בטעות ובלי כוונה את הבושם שלה. והוא יבטיח יפה לא לעשות את זה יותר.

       

      כמו כן, תתקבל דרישתו של קצב, שמיום חתימת ההסכם מזוז יחליף שמו למ' מארץ נהדרת.

       

        12/3/09 13:48:

      צטט: danniell 2009-03-12 10:40:30


      סליחה שאני מפריע, אבל עיינתי שנית באפילוג, ויש לי שאלה אליך.

       כתבת ש-PC משטרתי הפך למעבד תמלילים. לאור העובדה שליברמן ממנה בשעות אלה ממש את השר לביטחון הפנים החדש, בימי השיא של החקירה נגדו לקראת הגשת כתב אישום, האם יתכן לדעתך שהשלב הבא באבולוציה של ה-PC המשטרתי יהיה מעבר ממעבד תמלילים למאבד תמלילים (ותיקים, עדויות, ראיות, המלצות, וכו'?).

       

      לאור ההתנהלות של גורמי אכיפת החוק, בעניינו של קצב נניח, (וזה כולל גם את הפרקליטות ומוסד היועץ המשפטי לממשלה), אני לא אתפלא אם קיים "מאבד על לראיות בכלל", שבו נתחנים ראיות שהיו לעפר ואפר.

      שכן אחרת איך אפשר להסביר את הזיגזוג של מזוז, בתיק הזה ספציפית.

        12/3/09 10:40:


      סליחה שאני מפריע, אבל עיינתי שנית באפילוג, ויש לי שאלה אליך.

       כתבת ש-PC משטרתי הפך למעבד תמלילים. לאור העובדה שליברמן ממנה בשעות אלה ממש את השר לביטחון הפנים החדש, בימי השיא של החקירה נגדו לקראת הגשת כתב אישום, האם יתכן לדעתך שהשלב הבא באבולוציה של ה-PC המשטרתי יהיה מעבר ממעבד תמלילים למאבד תמלילים (ותיקים, עדויות, ראיות, המלצות, וכו'?).

        12/3/09 10:33:

      ידעתי.
        12/3/09 10:28:

      צטט: ערסאל 2009-03-12 08:48:48

      צטט: rachel~ 2009-03-12 08:41:39

      צטט: ערסאל 2009-03-12 08:35:59

      צטט: rachel~ 2009-03-12 07:24:26

      צטט: ערסאל 2009-03-12 01:06:22

      תפקיד חייו של שייקה אופיר, אילו רק ידע כמה חקיינים יקומו לו, אולי היה ממתין עם הפרישה המוקדמת ובטרם עת שלו.

       

      אגב, את נהנת להוכיח אותי כל הזמן, כי אני עוד לא בטוח.

       סתם מחזירה לך על ההטפות שלך.

       

       

      זה בסדר, אני אוהב שמוכיחים אותי, זה מזכיר לי שאני בחיים עדיין.

      לא זוכרת שהוכחתי אותך. מתי זה היה?

       

       

      חוץ מי בתגובה הזאת, בכל תגובה באופן עיקבי.

       

      אבל כמו שאמרתי, אני אוהב את זה בעצם.

       בעיה כי אם אתה אוהב את זה אני לא אחזור על זה שוב:)

       

        12/3/09 08:48:

      צטט: rachel~ 2009-03-12 08:41:39

      צטט: ערסאל 2009-03-12 08:35:59

      צטט: rachel~ 2009-03-12 07:24:26

      צטט: ערסאל 2009-03-12 01:06:22

      תפקיד חייו של שייקה אופיר, אילו רק ידע כמה חקיינים יקומו לו, אולי היה ממתין עם הפרישה המוקדמת ובטרם עת שלו.

       

      אגב, את נהנת להוכיח אותי כל הזמן, כי אני עוד לא בטוח.

       סתם מחזירה לך על ההטפות שלך.

       

       

      זה בסדר, אני אוהב שמוכיחים אותי, זה מזכיר לי שאני בחיים עדיין.

      לא זוכרת שהוכחתי אותך. מתי זה היה?

       

       

      חוץ מי בתגובה הזאת, בכל תגובה באופן עיקבי.

       

      אבל כמו שאמרתי, אני אוהב את זה בעצם.

        12/3/09 08:41:

      צטט: ערסאל 2009-03-12 08:35:59

      צטט: rachel~ 2009-03-12 07:24:26

      צטט: ערסאל 2009-03-12 01:06:22

      תפקיד חייו של שייקה אופיר, אילו רק ידע כמה חקיינים יקומו לו, אולי היה ממתין עם הפרישה המוקדמת ובטרם עת שלו.

       

      אגב, את נהנת להוכיח אותי כל הזמן, כי אני עוד לא בטוח.

       סתם מחזירה לך על ההטפות שלך.

       

       

      זה בסדר, אני אוהב שמוכיחים אותי, זה מזכיר לי שאני בחיים עדיין.

      לא זוכרת שהוכחתי אותך. מתי זה היה?

       

        12/3/09 08:35:

      צטט: rachel~ 2009-03-12 07:24:26

      צטט: ערסאל 2009-03-12 01:06:22

      תפקיד חייו של שייקה אופיר, אילו רק ידע כמה חקיינים יקומו לו, אולי היה ממתין עם הפרישה המוקדמת ובטרם עת שלו.

       

      אגב, את נהנת להוכיח אותי כל הזמן, כי אני עוד לא בטוח.

       סתם מחזירה לך על ההטפות שלך.

       

       

      זה בסדר, אני אוהב שמוכיחים אותי, זה מזכיר לי שאני בחיים עדיין.

        12/3/09 08:32:

      צטט: גיא נבו 2009-03-12 03:24:19

      פוסט מצוין.

       

       

      נו טוב, זה צריך לקרות גם אצלי פה ושם.
        12/3/09 07:24:

      צטט: ערסאל 2009-03-12 01:06:22

      תפקיד חייו של שייקה אופיר, אילו רק ידע כמה חקיינים יקומו לו, אולי היה ממתין עם הפרישה המוקדמת ובטרם עת שלו.

       

      אגב, את נהנת להוכיח אותי כל הזמן, כי אני עוד לא בטוח.

       סתם מחזירה לך על ההטפות שלך.

       

        12/3/09 03:24:
      פוסט מצוין.
        12/3/09 01:06:

      תפקיד חייו של שייקה אופיר, אילו רק ידע כמה חקיינים יקומו לו, אולי היה ממתין עם הפרישה המוקדמת ובטרם עת שלו.

       

      אגב, את נהנת להוכיח אותי כל הזמן, כי אני עוד לא בטוח.

        12/3/09 01:02:
      חנפנות אני מבין, אבל השתלטנות איפה?
        12/3/09 01:02:

      צטט: danniell 2009-03-12 00:46:30

      צטט: rachel~ 2009-03-12 00:33:10

      צטט: ערסאל 2009-03-11 20:58:45

      צטט: אלת האש 2009-03-11 19:58:44


      אני לא עומדת בזה - אז אני יושבת.

      קראתי חלקית..כמה שיכולתי בלי רטלין.

      אז אני גם אוהבת את זה חלקית.

      אבל קבל מקדמה גם על השאר - אני בטוחה שזה מצוין כהרגלך.

       

      בסוף אני אהיה הסיבה לריטלין.

       

      קבלי פטור מלקרוא, אבל תבקרי בכל זאת מידי פעם.

      גם אני רוצה פטור בארוכים

       

       

       

      ערסאל, אני רואה שהמשמעת כאן מתחילה להתרופף.

      אני מציע שתתחיל לזמן הורים...

      דניאל, זה לא יפה לזלזל ככה בערסאל... הוא שוטר בדימוס איך זה יראה אם יזמן את הורי

      ארנון, אני מקווה שהאסוציציה תעבור בשלום
        12/3/09 00:57:

      צטט: ערסאל 2009-03-12 00:47:44

      צטט: rachel~ 2009-03-12 00:33:10

      צטט: ערסאל 2009-03-11 20:58:45

      צטט: אלת האש 2009-03-11 19:58:44


      אני לא עומדת בזה - אז אני יושבת.

      קראתי חלקית..כמה שיכולתי בלי רטלין.

      אז אני גם אוהבת את זה חלקית.

      אבל קבל מקדמה גם על השאר - אני בטוחה שזה מצוין כהרגלך.

       

      בסוף אני אהיה הסיבה לריטלין.

       

      קבלי פטור מלקרוא, אבל תבקרי בכל זאת מידי פעם.

      גם אני רוצה פטור בארוכים

       

       

      אם יהיו לך הצידוקים, שיש לאלת האש, תקבלי גם כן.

       חחח כאילו שביקשתי... ציינתי עובדה

       

      יאללה לילה טוב ..תמשיך להתאמן בשתלטנות ובחנפנות בסוף זה יבוא לך בטבעי :)

        12/3/09 00:51:

      צטט: אישון 2009-03-12 00:27:59

      יש סוג של גמל שלמה שלא גומר או מתחיל משגל בעריפת ראשים א-לא-בסטיי(ליה).פרח שמו מזכרוני.
      אני כותב עם מונט בלו למרות שהוא לא זורם חלק ו..נוצה או במבוק מחודד (מורשת משפחתית,כתיבת ספרי סתם שעשיתי לה הסבה לאיור רישום וכמובן כתיבה). עם הנוצה והבמבוק זה מחזק בו בזמן מספר מיני שרירים וגידים

       

       

      מונט בלאן נדמה לי, אחלה עט, יקר מאוד ומגושם קצת.

       

      אבל בסטייל וביופי אין שני לו.

       

      תודה.

        12/3/09 00:50:


      מסתבר שלמרות עברי, ואולי בגלל זה, אני לחלוטין נעדר אוטוריטה.

       

      חוץ מי זה, מאז ומתמיד, לא עמדתי בפני הקסם, (מקסם), הבלונדיני.

        12/3/09 00:47:

      צטט: rachel~ 2009-03-12 00:33:10

      צטט: ערסאל 2009-03-11 20:58:45

      צטט: אלת האש 2009-03-11 19:58:44


      אני לא עומדת בזה - אז אני יושבת.

      קראתי חלקית..כמה שיכולתי בלי רטלין.

      אז אני גם אוהבת את זה חלקית.

      אבל קבל מקדמה גם על השאר - אני בטוחה שזה מצוין כהרגלך.

       

      בסוף אני אהיה הסיבה לריטלין.

       

      קבלי פטור מלקרוא, אבל תבקרי בכל זאת מידי פעם.

      גם אני רוצה פטור בארוכים

       

       

      אם יהיו לך הצידוקים, שיש לאלת האש, תקבלי גם כן.

        12/3/09 00:46:

      צטט: rachel~ 2009-03-12 00:33:10

      צטט: ערסאל 2009-03-11 20:58:45

      צטט: אלת האש 2009-03-11 19:58:44


      אני לא עומדת בזה - אז אני יושבת.

      קראתי חלקית..כמה שיכולתי בלי רטלין.

      אז אני גם אוהבת את זה חלקית.

      אבל קבל מקדמה גם על השאר - אני בטוחה שזה מצוין כהרגלך.

       

      בסוף אני אהיה הסיבה לריטלין.

       

      קבלי פטור מלקרוא, אבל תבקרי בכל זאת מידי פעם.

      גם אני רוצה פטור בארוכים

       

       

       

      ערסאל, אני רואה שהמשמעת כאן מתחילה להתרופף.

      אני מציע שתתחיל לזמן הורים...

        12/3/09 00:33:

      צטט: ערסאל 2009-03-11 20:58:45

      צטט: אלת האש 2009-03-11 19:58:44


      אני לא עומדת בזה - אז אני יושבת.

      קראתי חלקית..כמה שיכולתי בלי רטלין.

      אז אני גם אוהבת את זה חלקית.

      אבל קבל מקדמה גם על השאר - אני בטוחה שזה מצוין כהרגלך.

       

      בסוף אני אהיה הסיבה לריטלין.

       

      קבלי פטור מלקרוא, אבל תבקרי בכל זאת מידי פעם.

      גם אני רוצה פטור בארוכים

       

        12/3/09 00:27:
      יש סוג של גמל שלמה שלא גומר או מתחיל משגל בעריפת ראשים א-לא-בסטיי(ליה).פרח שמו מזכרוני.
      אני כותב עם מונט בלו למרות שהוא לא זורם חלק ו..נוצה או במבוק מחודד (מורשת משפחתית,כתיבת ספרי סתם שעשיתי לה הסבה לאיור רישום וכמובן כתיבה). עם הנוצה והבמבוק זה מחזק בו בזמן מספר מיני שרירים וגידים
        11/3/09 21:12:

      צטט: רונן מאיר 2009-03-11 21:05:15

      צטט: ערסאל 2009-03-11 20:56:38

      צטט: רונן מאיר 2009-03-11 19:46:42


      חזק.
      יותר מזה אין לי מילים משלי...

      קח מאלביס קוסטלו
      השיר | המילים

       

       

      זה היה כבד גם.

       

      תודה רונן.

       

      אני שמח שחזרת לכאן.

       

      מה זה "חזרת"???
      אני כבר מצפה לכרטיס מועדון רגוע

       

       

      שוקדים על הגרפיקה, מערכת הבלוג, ענין של ביורוקרטיה.
        11/3/09 21:05:

      צטט: ערסאל 2009-03-11 20:56:38

      צטט: רונן מאיר 2009-03-11 19:46:42


      חזק.
      יותר מזה אין לי מילים משלי...

      קח מאלביס קוסטלו
      השיר | המילים

       

       

      זה היה כבד גם.

       

      תודה רונן.

       

      אני שמח שחזרת לכאן.

       

      מה זה "חזרת"???
      אני כבר מצפה לכרטיס מועדון רגוע

        11/3/09 20:58:

      צטט: אלת האש 2009-03-11 19:58:44


      אני לא עומדת בזה - אז אני יושבת.

      קראתי חלקית..כמה שיכולתי בלי רטלין.

      אז אני גם אוהבת את זה חלקית.

      אבל קבל מקדמה גם על השאר - אני בטוחה שזה מצוין כהרגלך.

       

      בסוף אני אהיה הסיבה לריטלין.

       

      קבלי פטור מלקרוא, אבל תבקרי בכל זאת מידי פעם.

        11/3/09 20:56:

      צטט: רונן מאיר 2009-03-11 19:46:42


      חזק.
      יותר מזה אין לי מילים משלי...

      קח מאלביס קוסטלו
      השיר | המילים

       

       

      זה היה כבד גם.

       

      תודה רונן.

       

      אני שמח שחזרת לכאן.

        11/3/09 20:55:

      צטט: מ.י.כ.ל. 2009-03-11 19:42:16

      אתה כותב נהדר ולא משנה אם זה עט נובע או קייבורד.

      נותן תשומת לב רבה לכל פרט, וגם לא מחסיר שום פרט (כאן, יכול להיות שכן..), וכך מתקבלת תמונה עמוסה וצבעונית שמתחילה מהאגם המשתקף בנוף המסך.

      תיארת את כאבם של משפחות הנעדרים בצורה כל כך מדוייקת ומצמררת.

      וכמה שהיה זה בלתי נסבל ובלתי מתקבל על הדעת, הקטע הזה "

      למחרת, נקראתי למשרד של מפקדי, וזה החרים לי את הרכב, הסברתי לו כי גופתו של צפריר בשקית במשרדי, והוריו ממתינים לזיהוי הסופי באבו כביר, כדי שיוכלו לקבור אותו עוד באותו יום.

      הוא הורה לי לנסוע באוטובוס למכון, עם השקית ביד, או בחיק, לא כל כך שינה לו."

      עדיין, חבל לי שעזבת. כי אין לי ספק שהיית יכול להקים מחלקה נהדרת שמומחית לאיתור נעדרים.

      אני מקווה שלפחות הכתיבה הנהדרת שלך לא תחמיץ את כשרונך, למרות שבימים אלה אנחנו נמצאים בין המו"ליות הישנה (אפילו פרוייקט "תקרא-תצליח" של בנק הפועלים לא משיב את הנוער לספרים) לבין הבלוגיה שיום אחד תהיה המו"ל הבא. למרות שמספר הכניסות בבלוגים שבשער הוא עצום, אין שם קריאה איכותית, וזה תלוי גם מהצד של הקורא ומה הוא מחפש, נכנסים, מציצים ויוצאים.

      אני תמיד אשמח לקרוא כל מה שאתה מספר, אז תמשיך.

       

       

      תודה מיכל.

       

      זה המקסימום שכותב יכול לקבל מקורא שלו.

        11/3/09 19:58:


      אני לא עומדת בזה - אז אני יושבת.

      קראתי חלקית..כמה שיכולתי בלי רטלין.

      אז אני גם אוהבת את זה חלקית.

      אבל קבל מקדמה גם על השאר - אני בטוחה שזה מצוין כהרגלך.

        11/3/09 19:46:

      חזק.
      יותר מזה אין לי מילים משלי...

      קח מאלביס קוסטלו
      השיר | המילים
        11/3/09 19:42:

      אתה כותב נהדר ולא משנה אם זה עט נובע או קייבורד.

      נותן תשומת לב רבה לכל פרט, וגם לא מחסיר שום פרט (כאן, יכול להיות שכן..), וכך מתקבלת תמונה עמוסה וצבעונית שמתחילה מהאגם המשתקף בנוף המסך.

      תיארת את כאבם של משפחות הנעדרים בצורה כל כך מדוייקת ומצמררת.

      וכמה שהיה זה בלתי נסבל ובלתי מתקבל על הדעת, הקטע הזה "

      למחרת, נקראתי למשרד של מפקדי, וזה החרים לי את הרכב, הסברתי לו כי גופתו של צפריר בשקית במשרדי, והוריו ממתינים לזיהוי הסופי באבו כביר, כדי שיוכלו לקבור אותו עוד באותו יום.

      הוא הורה לי לנסוע באוטובוס למכון, עם השקית ביד, או בחיק, לא כל כך שינה לו."

      עדיין, חבל לי שעזבת. כי אין לי ספק שהיית יכול להקים מחלקה נהדרת שמומחית לאיתור נעדרים.

      אני מקווה שלפחות הכתיבה הנהדרת שלך לא תחמיץ את כשרונך, למרות שבימים אלה אנחנו נמצאים בין המו"ליות הישנה (אפילו פרוייקט "תקרא-תצליח" של בנק הפועלים לא משיב את הנוער לספרים) לבין הבלוגיה שיום אחד תהיה המו"ל הבא. למרות שמספר הכניסות בבלוגים שבשער הוא עצום, אין שם קריאה איכותית, וזה תלוי גם מהצד של הקורא ומה הוא מחפש, נכנסים, מציצים ויוצאים.

      אני תמיד אשמח לקרוא כל מה שאתה מספר, אז תמשיך.

       

        11/3/09 15:31:

      צטט: danniell 2009-03-11 11:31:39


      ידידי הבלוגר המוכשר והיקר,

       כתבת כאן כמה פוסטים נהדרים במחיר אחד, ואני רק קורא (עצלן) אחד...

      אז אגיב בינתיים על פריט אחד: עט פרקר.

       

       בילדותי בארץ הרחוקה ההיא היה נהוג שילדים בכיתה א' כותבים בעיפרון והחל מכיתה ב' בעת.

      המעבר הזה זכור לי כמשמעותי יותר מהרבה אחרים, כגון בר מצווה, שלא לדבר על חתונה.

       פתאום נפלה עלי תחושת אחריות: מפקידים בידי מגה-כלי כתיבה!  כאילו מישהו באמת חושב שלמרות שאין לי מה להגיד, יש לי מה לכתוב. וזאת אך ורק בגלל העובדה שהגעתי לגיל המופלג ורב הבינה, בן 7.

       

       אתה צודק, התחושה היתה כמו להיות מול צוללת או לפחות מכונית פאר. ותחרות היוקרה בין הילדים היתה למי יש פרקר לעומת שפר או 303.

       זה היה חלום גדלות וחשיבות. אך לחלום הזה היה שבר. והוא הגיע כשהתחלתי לקרוא מה בני אדם כתבו. אז הבנתי באחת שמכונית פאר לא בהכרח מגיעה ליעד ראוי.

      ועת פקרט, שפר או 303 לא בהכרח כותבת מילים שראוי שנקרא.

       

      מה שאתה כותב, בפרקר או במקשים, מול אגם עם מים או עם פיקסלים, ראוי שנקרא.

       

      לפעמים אני חושב, אם בעולם של הילדים היום, יש תחליף לכל הזוטי דברים, שעשו לנו את החיים שלנו כילדים, מלאי תוכן, ודרמות, שבעיני לפחות היו הרבה יותר משמעותיות, מאשר הדרמות אינסנט שמציפים את התודעה של הנכדים שלי נניח.

       

      כי איך אפשר להשוות את ההמתנה ליום שבו אתה מקבל פרקר 51, בכיתה ח' נניח, להמתנה לפרק ההדחה השלישי בהשרדות VIP, שכן לילדנו בכיתה ח' יש כבר הכל, לרבות חיי מין, הרבה לפני שהם מסוגלים להעריך אותם בכלל.

       

       

        11/3/09 14:06:

      צטט: danniell 2009-03-11 14:01:38


      צפריר ופריג'.

       

      אנחנו חיים בתוך עדר.

      יש אופנות. על מה להתעצב ומתי. על מי. על מה.

      כלומר, בעיקר על מי לא: על כל שאר הסובלים והחיים טרגדיות רוויות עצב עמוק.

       

      לא היו וגם לא יהיו הפגנות למען מציאת צפריר או פריג'.

      בחיים או כבר לא.

      או למען מציאת כל השאר.

       

      אבל אתה הקמת כאן הפגנת יחיד יקרה.

      והיא כבר לא יחיד.

       

      אם זאת אמנם הפגנה, כלומר המעשה שבבסיס הסיפורים בפוסט, אז אני פטור מהפגנות לכל החיים, שכן את המחיר האולטימטיבי כבר שילמתי.

       

      אני לא צריך יותר להצטרף להפגנות שבהם מקבלים כדורי גומי ורימוני גז והלם, והנה יש גם צדדים חיוביים למי ששורף את חייו בקצב מהיר מן המקובל.

        11/3/09 14:01:


      צפריר ופריג'.

       

      אנחנו חיים בתוך עדר.

      יש אופנות. על מה להתעצב ומתי. על מי. על מה.

      כלומר, בעיקר על מי לא: על כל שאר הסובלים והחיים טרגדיות רוויות עצב עמוק.

       

      לא היו וגם לא יהיו הפגנות למען מציאת צפריר או פריג'.

      בחיים או כבר לא.

      או למען מציאת כל השאר.

       

      אבל אתה הקמת כאן הפגנת יחיד יקרה.

      והיא כבר לא יחיד.

        11/3/09 13:39:

      החלטתי להנהיג מדיניות חדשה באתר, וכל מגיבה חדשה תקבל פרח.

       

      לראחל: הראשונה אם כן, הנה לך:

       

        11/3/09 12:55:

      צטט: ראחל 2009-03-11 12:50:19

      צטט: danniell 2009-03-11 12:41:28

      צטט: ערסאל 2009-03-11 12:20:41


      לדניאל:

       

      התגובה שלי אינה פוטרת אותך מלהמשיך לשאר חלקי הפוסאט, בשביל מה אני עמל כאן.

       

      אתה צודק ואגיע לזה (למרות שכתבתי למעלה שאני עצלן, ואם אדרש אני יכול להמציא אישור בכתב מאימא שלי שגילתה את התופעה, יחד עם המורות כמובן).

       

      לא מעלה בדעתי שאדם היפראקטיבי, יקבע את משכנו בבועה ברקעית הים, הרבה חמצן הרי אין שם, צריך לחשוב על כל תנועה מיותרת.

       

       

      הרבה ממש יש בדברייך.

      אני יכול לספר לך שהחיים על הסף קיום-אי קיום לא רק שאינם צורכים הרבה אנרגיה, הם גם מרתקים :)

        11/3/09 12:50:

      צטט: danniell 2009-03-11 12:41:28

      צטט: ערסאל 2009-03-11 12:20:41


      לדניאל:

       

      התגובה שלי אינה פוטרת אותך מלהמשיך לשאר חלקי הפוסאט, בשביל מה אני עמל כאן.

       

      אתה צודק ואגיע לזה (למרות שכתבתי למעלה שאני עצלן, ואם אדרש אני יכול להמציא אישור בכתב מאימא שלי שגילתה את התופעה, יחד עם המורות כמובן).

       

      לא מעלה בדעתי שאדם היפראקטיבי, יקבע את משכנו בבועה ברקעית הים, הרבה חמצן הרי אין שם, צריך לחשוב על כל תנועה מיותרת.

        11/3/09 12:41:

      צטט: ערסאל 2009-03-11 12:20:41


      לדניאל:

       

      התגובה שלי אינה פוטרת אותך מלהמשיך לשאר חלקי הפוסאט, בשביל מה אני עמל כאן.

       

      אתה צודק ואגיע לזה (למרות שכתבתי למעלה שאני עצלן, ואם אדרש אני יכול להמציא אישור בכתב מאימא שלי שגילתה את התופעה, יחד עם המורות כמובן).

        11/3/09 12:20:


      לדניאל:

       

      התגובה שלי אינה פוטרת אותך מלהמשיך לשאר חלקי הפוסאט, בשביל מה אני עמל כאן.

        11/3/09 11:31:


      ידידי הבלוגר המוכשר והיקר,

       כתבת כאן כמה פוסטים נהדרים במחיר אחד, ואני רק קורא (עצלן) אחד...

      אז אגיב בינתיים על פריט אחד: עט פרקר.

       

       בילדותי בארץ הרחוקה ההיא היה נהוג שילדים בכיתה א' כותבים בעיפרון והחל מכיתה ב' בעת.

      המעבר הזה זכור לי כמשמעותי יותר מהרבה אחרים, כגון בר מצווה, שלא לדבר על חתונה.

       פתאום נפלה עלי תחושת אחריות: מפקידים בידי מגה-כלי כתיבה!  כאילו מישהו באמת חושב שלמרות שאין לי מה להגיד, יש לי מה לכתוב. וזאת אך ורק בגלל העובדה שהגעתי לגיל המופלג ורב הבינה, בן 7.

       

       אתה צודק, התחושה היתה כמו להיות מול צוללת או לפחות מכונית פאר. ותחרות היוקרה בין הילדים היתה למי יש פרקר לעומת שפר או 303.

       זה היה חלום גדלות וחשיבות. אך לחלום הזה היה שבר. והוא הגיע כשהתחלתי לקרוא מה בני אדם כתבו. אז הבנתי באחת שמכונית פאר לא בהכרח מגיעה ליעד ראוי.

      ועת פקרט, שפר או 303 לא בהכרח כותבת מילים שראוי שנקרא.

       

      מה שאתה כותב, בפרקר או במקשים, מול אגם עם מים או עם פיקסלים, ראוי שנקרא.

        10/3/09 22:36:

      צטט: מיא 2009-03-10 22:30:18

      יש כאן ארבעה פוסטים שונים, כולם מרתקים ושובי לב. 

       

      באשר לעניין הבלוגייה - מצד אחד כמו שחברתי דבורית-וולווט אומרת, העתיד הוא בבלוגייה, אבל זה כאמור טרם מתבטא בנוהג היפה לשלם לאדם עבור כישרונו. הפוסט הזה שלך למשל, אין ספק שהוא ראוי לתשלום פי כמה יותר מאשר רוב ההפלצות שמתפרסמות בעיתונים. אני את ההחלטה שלי קיבלתי. עדיף לי העיתון הישן והמשלם מאשר הקידמה קפוצת היד.  

       

      הגיוני לגמרי.

       

      אם זאת, אני מלין בעיקר על מעשי העורכים של הקפה, ועל הבחירות התמוהות שלהם.

       

      שכן מי לא מעניין בהגדלת התפוצה שלו, גם אם הכסף, מסיבות כאלה ואחרות, (בעיקר כי יש לו מספיק), פחות חשוב לו.

        10/3/09 22:30:

      יש כאן ארבעה פוסטים שונים, כולם מרתקים ושובי לב. 

       

      באשר לעניין הבלוגייה - מצד אחד כמו שחברתי דבורית-וולווט אומרת, העתיד הוא בבלוגייה, אבל זה כאמור טרם מתבטא בנוהג היפה לשלם לאדם עבור כישרונו. הפוסט הזה שלך למשל, אין ספק שהוא ראוי לתשלום פי כמה יותר מאשר רוב ההפלצות שמתפרסמות בעיתונים. אני את ההחלטה שלי קיבלתי. עדיף לי העיתון הישן והמשלם מאשר הקידמה קפוצת היד.  

        10/3/09 19:31:

      צטט: rachel~ 2009-03-10 19:21:00

      צטט: ערסאל 2009-03-10 19:18:45

      צטט: rachel~ 2009-03-10 14:11:38


      וואו איזה סיפור

       

      איזה?

      קלטת אה?

      בפעם הבאה כל סיפור בניפרד לאן אתה נחפז כל החיים לפניך :)

       

       

       

      יש לי יותר מאלף, ותוחלת חיים לא משו.

        10/3/09 19:24:

      אבל כל הסיפורים מצוינים וכתובים מעולה

      עם דגש על סיפור חייך

        10/3/09 19:21:

      צטט: ערסאל 2009-03-10 19:18:45

      צטט: rachel~ 2009-03-10 14:11:38


      וואו איזה סיפור

       

      איזה?

      קלטת אה?

      בפעם הבאה כל סיפור בניפרד לאן אתה נחפז כל החיים לפניך :)

       

       

        10/3/09 19:18:

      צטט: rachel~ 2009-03-10 14:11:38


      וואו איזה סיפור

       

      איזה?

        10/3/09 19:03:

      צטט: flicker 2009-03-10 09:38:34

      שכול גרפומני.

       

      (לא הותרת בי מילים למעט אלה)

       

       

      גרפומניה גורמת לשכול, או שמא זה להפך.

        10/3/09 19:01:

      צטט: *עדינה* 2009-03-10 11:33:50


      אתה "מחביא" מיליון סיפורים מעניינים מהעבר הקרימינאלי שלך,

      ואני רגישה לקרימינאלים ...

      אז עוד, בבקשה עוד !!!

      נשיקה

       

       

      אני לא מחביא, הם מציפים אותי מידי פעם.

       

      אני גם לא לגמרי קרימינאל, למרות שלא כולם סבורים כך.

        10/3/09 18:57:

      צטט: tfactor 2009-03-10 18:12:27


      לא נרמז במקום כלשהו בפוסט שמדובר בטקסט אופטימי? אני בטח טועה.

      איך שלא יהיה, גוללת כמה וכמה דברים ואיכשהו כולם נקשרו יחדיו באותו סיפור חיים שאתה מבקש להעביר. וכל דבר שכזה הוא עולם ומלואו בפני עצמו, והתמונה הגדולה גם היא, גדולה ועמוקה מאוד. חיים מעניינים, ללא ספק. אך גם ניחנת בכישרון להעבירם הלאה באופן מרתק. אני שמחה שהכרנו.

       

       

      לא רק נרמז, אלה בוצע גם, הכי אופטימי שיש, מכל מקום שאני מסוגל להפיק אותו.

       

      צריך לזכור גם, שפורים היום, וזה אמור להיות יום עליז, אם לא אופטימי.

       

      ומה רבה ההפתעה, שגם אני שמח שהכרנו.

        10/3/09 18:53:

      צטט: מ.י.כ.ל. 2009-03-10 17:27:35

      וווא פוסט מדהים ומצמרר.

      .

      מיכאל אנדה כתב סיפור על מבוך הליבירינט, ועל תעופה, ועכשיו רק אני מקשרת את המקור.

      זה מה שאני יכולה להגיב עכשיו... המשך יבוא כשאתאושש...

       

      צטט: מ.י.כ.ל. 2009-03-10 17:27:35

      וווא פוסט מדהים ומצמרר.

      .

      מיכאל אנדה כתב סיפור על מבוך הליבירינט, ועל תעופה, ועכשיו רק אני מקשרת את המקור.

      זה מה שאני יכולה להגיב עכשיו... המשך יבוא כשאתאושש...

       

      בתוך הלבירינט, (מבוך), אולץ לחיות המונוטאורוס, שור וחצי אדם, שהוטל עליו להרוג כל פולש.

      תסאוס הרגו, בעזרתה של ארידיאנה, בתו של המלך מינוס, שבנה את הלבירינט.

       

      זה קצת מסובך נכון, כמעט לבירינט בפני עצמו, מה גם שמקורו של המונוטאור, בזווג כפוי של אישתו של המלך מינוס עם פר, בצוו של אל הים פוסידון.

       

      לא מפתיע כי אחד השיאים של הסרט סטיריקון של פליני, מתחולל בלבינט הזה עצמו.

       

      אני חושב שסטיריקון הוא אחד הסרטים החזקים שיש, גם הסרט הוא לבירינט, עד היום לא מצאתי את היציא ממנו.

        10/3/09 18:23:

      צטט: נעמית 2009-03-10 16:58:37


      פוסט נפלא, מלא פרטי פרטים וסיפורים קטנים למחשבה, ובטח עוד אגיב עליהם

      צריכה זמן לקחת נשימה ולחשוב, עלו לי שתי הבלחות בראש במחשבה ראשונה

      הראשונה, לגבי המשטרה, אבא שלי ז"ל היה קצין אח"ק של מרחב ירקון

      אני הייתי ילדה קטנה, כך שמעולם לא שמעתי ממנו סיפורים, כי נפטר כשרק התבגרתי

      אבל זוכרת שפעם ראיתי פתאום בעמוד הראשי תמונה שלו ליד גוויה שנמצאה

      ואז פתאום הבנתי ש"העבודה של אבא" היא לא בדיוק שגרתית ויומיומית.

       

      ולגבי פריס טקסס, הסרט של וים ונדרס.

      יש שם את הסצנה המפורסמת שנסטסטיה קינסקי יושבת מול המראה החד כיוונית

      שמעברה השני יושב בעלה שבא לחפש אותה, הוא רואה אותה, היא לא רואה מי מעבר

      למראה. היא מדברת לדמות שלה מול המסך. הוא רואה אותה בכל תנועה.

      היה בזה משהו מאוד רב עוצמה לטעמי.

      http://www.youtube.com/watch?v=FDJJXo51zLA

      תודה.

       

      אני לא חושב שפריז טקסס היה סרט גרוע.

       

      אם משהו הצליח למות בגללו, ומשהו נוסף הבין את זה מתוך צפיה בו, וגם איפה, זה לא יכול להיות סרט גרוע.

       

      (אבל הציבור חשב שזה לא, לכן הוצג רק בסינמטקים).

       

      ועוד פעם תודה.

       

      נ.ב.-אני מבטיח לך בכל היקר לי, שאבא שלך , כקצין אח"ק ירקון, לא עשה לא עבודה שגרתית, וגם לא עבודה יומיומית.

       

        10/3/09 18:12:


      לא נרמז במקום כלשהו בפוסט שמדובר בטקסט אופטימי? אני בטח טועה.

      איך שלא יהיה, גוללת כמה וכמה דברים ואיכשהו כולם נקשרו יחדיו באותו סיפור חיים שאתה מבקש להעביר. וכל דבר שכזה הוא עולם ומלואו בפני עצמו, והתמונה הגדולה גם היא, גדולה ועמוקה מאוד. חיים מעניינים, ללא ספק. אך גם ניחנת בכישרון להעבירם הלאה באופן מרתק. אני שמחה שהכרנו.

        10/3/09 17:27:

      וווא פוסט מדהים ומצמרר.

      .

      מיכאל אנדה כתב סיפור על מבוך הליבירינט, ועל תעופה, ועכשיו רק אני מקשרת את המקור.

      זה מה שאני יכולה להגיב עכשיו... המשך יבוא כשאתאושש...

        10/3/09 16:58:


      פוסט נפלא, מלא פרטי פרטים וסיפורים קטנים למחשבה, ובטח עוד אגיב עליהם

      צריכה זמן לקחת נשימה ולחשוב, עלו לי שתי הבלחות בראש במחשבה ראשונה

      הראשונה, לגבי המשטרה, אבא שלי ז"ל היה קצין אח"ק של מרחב ירקון

      אני הייתי ילדה קטנה, כך שמעולם לא שמעתי ממנו סיפורים, כי נפטר כשרק התבגרתי

      אבל זוכרת שפעם ראיתי פתאום בעמוד הראשי תמונה שלו ליד גוויה שנמצאה

      ואז פתאום הבנתי ש"העבודה של אבא" היא לא בדיוק שגרתית ויומיומית.

       

      ולגבי פריס טקסס, הסרט של וים ונדרס.

      יש שם את הסצנה המפורסמת שנסטסטיה קינסקי יושבת מול המראה החד כיוונית

      שמעברה השני יושב בעלה שבא לחפש אותה, הוא רואה אותה, היא לא רואה מי מעבר

      למראה. היא מדברת לדמות שלה מול המסך. הוא רואה אותה בכל תנועה.

      היה בזה משהו מאוד רב עוצמה לטעמי.

      http://www.youtube.com/watch?v=FDJJXo51zLA

        10/3/09 14:11:

      וואו איזה סיפור
        10/3/09 11:33:


      אתה "מחביא" מיליון סיפורים מעניינים מהעבר הקרימינאלי שלך,

      ואני רגישה לקרימינאלים ...

      אז עוד, בבקשה עוד !!!

      נשיקה

        10/3/09 09:38:

      שכול גרפומני.

       

      (לא הותרת בי מילים למעט אלה)

       

      ארכיון

      פרופיל

      ערסאל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין