אני כותבת משמע אני רצה - פוסט מתעדכן ומצולם
במקום כל יומיים פוסט, יהיה כאן תיאור מתעדכן שבועי של הפיכתי מבטטת כורסה נמוכה וזקנה לאצנית ספרינטרית גבוהה וצעירה.
____________________________________________________________________________________________
(יום חמישי, 16:54)
יש אנשים שצריכים מסגרת. אני, למשל. אם הייתי יכולה לבד, מרתון כלשהו היה מאחורי.
בימים בלי דלית אני זקוקה לעידוד כדי לצאת לרוץ. לקבוע עם מישהו נוסף, למשל. אז קבעתי עם אלעד, שכבר ספג הברזה אחת ממני ביום שני. יום חמישי בשש. בבוקר.
ברביעי בערב, בבית, כבר התחלתי לחרוק: "שש זה מוקדם, צריך לקום בחמש כדי לשתות קפה ולאכול משהו. אולי נצא אחה"צ אתה ואני?" אני אומרת לבן הזוג שלי. הוא מסכים ואז נזכר שבשישי יש לי אימון מוקדם "אי אפשר חמישי ערב ושישי בוקר" "שיט, החריב לי את שנת הבוקר" אני חושבת ומכוונת את הטלפון המעורר לשעה חמש.
ושוב הבגדים מוכנים על הכיסא וכבר אני מתפעלת שגרת ריצה מנומנמת ומוכרת.
עשרה לשש אני בפארק. הנה אלעד. הנה גם ישי מגיע. מתחילים לרוץ. הם מהירים ממני ויוצא שאני רצה לבד. ("לא התכוונתי להעליב, אוֹלִי, ברור שאיתך זה לא לבד")
היום בא לי לרוץ לאורך החוף. הנמל רטוב מרסיסי הגלים, אפרוריות שולטת, האויר פריך, והיום נולד לאיטו בין קרני שמש ורדרדות.
יורדת מהאספלט אל החול. כפות הרגליים מודות לי על הרכות הפתאומית. אולי חוטפת "אטרף חול", מתרוצצת לכל עבר בזנב מורם ומבט מזמין למשחק. ואני חושבת שרק אתמול ניקינו את הבית ו"מה נעשה עם כל החול הזה"
הנה, כבר נגמר, אנחנו נפגשים ועושים את הדרך בחזרה בהליכה משותפת. משאבות האנדורפינים הקטנות בגוף מציירות לשלושתינו חיוך גדול.
היום היה יותר קל.
___________________________________________________________________________________________
( יום
לפני 7 שעות הסתיים אימון שני עם דלית. אימון עליות. אתמול היא הבטיחה לי שבאימון ישתחררו לי השרירים, אבל נראה לי שזה לא הולך להתקיים... מה שכן, שמתי לב, שהשריר שמגביל אותי מלדלג על גבעות כאיילה קלת רגליים, הוא דווקא זה שפועם בחזה ולא הלטינים שלי. כנראה שסתם הוצאתי דיבתם רעה.
ותוך כדי ריצה והתנשפות כבדה במעלה הגבעה, נוצרות 2 קבוצות. המהירים והפחות מהירות. המהירים כוללים את לילך, אלעד וישי והפחות מהירות כוללות את יעל, אפרת ו...אותי
ויש אחוות יחידה ועידוד הדדי. וגם דלית זורקת מילה טובה כשמגיע.
מחר קיבלנו פטור. "יום התאוששות"
נעים לי שאנחנו קבוצה
__________________________________________________________________________________________
(יום שלישי, 09:01 בבוקר) האימון הראשון השאיר אותי תפוסה. מה זה תפוסה... לא מדברת על כמה שרירים חורקים בסגנון "עשיתי אתמול שיעור מתיחות ומה זה נתפסתי" אלא על משהו שיותר קרוב ל"כוססססאוחתו מי המנייאק שהפיל עלי 10 טון". החלקים הבעייתיים הם שרירי העכוז, גלוטאוס מקסימוס וחבריו, ושרירי הירך, ביחוד הארבע ראשי, קווארדיספט פמוריס. תודו שבלטינית הם נשמעים סקסיים... כל כך תפוסים החלקים האלה, שאפילו הנסיון להשתין כואב. הייתי נותנת עכשיו הרבה עבור היכולת להשתין בעמידה (אפרופו יום האישה ופמינזם). כל כך תפוסים, שהברזתי לאלעד מריצת הבוקר. כל כך תפוסים שרק המחשבה לשנות תנוחת שינה במיטה, הפיקה אנחות כאב שהעירו את זה שישן לצידי.
אבל דלית נתנה שיעורים. ולי יש דרך ארוכה לעשות אם אני רוצה לרוץ, עוד חודש וקצת, 10 ק"מ.
"בשבע", אמרתי לו. "בשבע נלך לפארק". והוא, בהיותו תומך ואוהב ומפרגן, שתה איתי בשש כוס קפה, צעד איתי לפארק והניח לי לרוץ בקצב צב.
10 דקות ריצה, 5 דקות הליכה. 3 חזרות. סימנתי "וי". שני הלטינים הסקסיים שלי הוכיחו לי שאפשר להשתפר:
מה שקראתי "תפוסים" אתמול, הוא משחק ילדים לעומת השיתוק החלקי שאחז בהם הבוקר.
וזו שמאחורי היא אוֹלִי, היא גם מתאמנת למרתון תל אביב, בחוסר ברירה וכשכוש זנב. go oly go |
