הקשבתי היטב לכאן ולכאן. לתגובות, לכל מה שכתבו לי. אני שומרת על המרחק הנכון, אני לא מתמסרת, אני רק מחוזרת, אבל מחוזרת בחן. החן הזה מוסיף טעם לחיי, מוסיף אור, מעניק הרגשה נהדרת. אני שומרת על הבית, למרות שכעת אני מתקשה לראות את מה שהבית נותן לי. אני יודעת לומר מה אני מקבלת בבית, אבל מבפנים, בתחושה, הבית ממש לא מטעין אותי. לא מספק לי כוחות. לפעמים אני מרגישה כמו חתול, ואולי כאן מקור הקושי. אני זקוקה לחיבוק, לנשיקה, לחום אנושי. האיש שאני חיה איתו יודע לתת הרבה דברים - את זה הוא לא יודע לתת. זה נראה לו מיותר ומטופש. לא מחמאה, לא מילה טובה, לא חיבוק , לא מגע. מה כן? כן ארוחה שתחכה לי על השולחן מוכנה לפרטיה - ואם זה לא תשומת לב , אז מה כן? כן חשוב לו שאשב לידו בסלון ונראה טלביזיה ביחד כי מעניין אותו מה אני אומרת ומה אני חושבת , ואם משהו התקלקל בבית, אז בכלום זמן זה יתוקן בצורה הטובה ביותר. ועוד אלף דברים . אבל אני כעת נמצאת באיזו פאזה אחרת. אני רואה את הדברים כמו מבעד לזכוכית, לניילון עבה. הם לא נוגעים בי. ה"מחזר" הוא מחזר של מילים, אין לו מחוייבות, נכון, אבל הוא ממיס את הלב במילותיו. שתינו קפה ביחד - הוא שומר על קשר עין, הוא מחייך אלי, וזה באמת אולי מה שעושים בקשר חדש, בקשר ארוך שנים זה כבר לא כל כך קיים, אבל אני פתאום כל כך זקוקה לזה שאני נמעכת בלי זה. אתמול פשוט באתי וביקשתי. אני רוצה חיבוק. אני רוצה נשיקה. מה עשית שמגיע לך? היתה התשובה. זו תשובה של מבוכה, של ציניות, של רצון להתחמק, אבל זו היתה התשובה. תאמר לי משהו טוב, ביקשתי. תן לי מחמאה, פעם אחת ביום מחמאה, תעשי דברים טובים, תקבלי מחמאות, היתה התשובה. עזבתי את החדר, הגעתי למחשב. ושם הוא חיכה לי , בלי שידע על חילופי הדברים האלה, עם חיוך, עם מחמאה, עם כל מה שאני יכולה לבקש. אז לוותר? איך לוותר? ולמה? אני אמשיך את הקשר הזה, אבל בזהירות... |