בכל בוקר כשמזג האוויר נאה יחסית אני והכלבה שלי יוצאות למשתה. כשאנחנו מגיעות לואדי שבין קרית יובל לבית וגן אני אומרת לעצמי בלב "מתחילים" ומשחררת את הכלבה. חוץ מכיבוד יש הכל במשתה הזה. האמת היא שהכלבה שלי מוצאת לפעמים גם כיבוד לא מזוהה, אבל למזלי היא לא מכבדת בו גם אותי. המוזיקה במשתה היא ציוץ של ציפורים, קריאות של עורבים, המיה של יונים וגם חפירות של דחפור, זמזום של מכוניות, צלצול של פעמון בית הספר. הקישוט הוא המון רקפות, מעט כלניות, ומלא פרחים צהובים וסגולים שאינני יודעת את שמם. ריח הנקטר בימים קצת סגריריים הוא של אדמה רטובה. ברגעים מסויימים הרוח מעסה את פניי וברגעים אחרים השמש מחבקת אותנו. המוזמנים אמנם מעטים ולפעמים אנחנו לבד, אבל זה לא מפריע לחגיגה. הכלבה רצה ומקפצת ואני הולכת לאט לאט נושמת לתוכי את הקולות. בסוף הטיול אני קוראת לכלבה, שמה לה את הרצועה ואומרת לה תודה. סיפרתי על כך לאחותי. כרגיל, בהתחלה היא אמרה "איזה יופי", אבל אז טרחה לשלוף את העוקץ שתמיד מצליח איכשהו לדקור אותי: "זה לא ספורט, את יודעת" אמרה. תבינו, אחותי היא הבן אדם הכי לא ספורטיבי שאני מכירה, אבל מאז שהיא השתקמה מניתוח לפריצת דיסק על ידי הידרותרפיה היא התחילה לשחות כל יום, ואחותי שרצתה כמעט להרוג את כל מי שהמליץ לה על פלדקרייז או על יוגה לפני כן, נתפסה לעניין ועכשיו היא "ממליצה" (המרכאות הן כי המלה עדינה מדי) לי בכל הזדמנות ללכת לשחות. אחותי תמיד עודדה אותי כאשר עשיתי דברים ברצינות ועודדה כל הצלחה, באמת. תמיד אמרתי שאילולה אחותי, הייתי הופכת לעוזרת כובסת שעומדת כל היום ומגהצת חולצות ואני ממש ממש לא סובלת לגהץ. היא עודדה אותי בכל דבר שעשיתי ברצינות אבל לא ממש איפשרה לי סתם לחיות. כשהתחלתי לרכב על סוסים היא ממש "העריצה" אותי אבל אחרי זמן קצר ניסתה לשכנע אותי "לעשות משהו עם זה". אם כתבתי דפי בוקר או יומן אז התגובה היתה "אולי תעשי את זה ספרותי". והשבוע כשאמרתי לה שהשעור שהעברתי היה בסדר, אז מיד היא אמרה לי "אז תצטרכי להקדיש לזה יותר". אחותי ציירת - ציירת אמנית. כשהייתי קטנה רציתי גם להיות ציירת. בגיל חמש הייתה תקופה שציירתי ציורים בפסטל אדום בלבד וסיפרתי לעצמי סיפור על ילדה ענייה שקיבלה במתנה צבע אדום וזה כל מה שהיה לה. לאט לאט היא הצליחה להשיג עוד צבעים והציורים שלי התמלאו בצבעים נוספים. בגן ובבית ספר תמיד נחשבתי לזו שמציירת הכי יפה, חוץ מאשר הילד דורון בגן יהודית שצייר עציצים מקסימים והקנאה אכלה אותי. אחר כך קינאתי גם בילדה השוייצרית שהגיע אלינו בכיתה ד' וציירה שמיים סגולים. אבל תמיד בחרו אותי לוועדת קישוט. זה לא בדיוק שהייתי וירטואוזית, ממש לא. פשוט אהבתי לצייר והיתה לי מספיק סבלנות כדי ללמוד עוד ועוד דרכים לעשות את זה. אבל כשאחותי התחילה ללמוד אמנות במדרשה פתאום לא היה מספיק לצייר, הייתי צריכה להפוך לאמן ולא משנה שהייתי צעירה ממנה ב-10 שנים וזה היה גדול עליי. למרות שהיה לי כשרון מה בציור, הבנתי (בלי להודות בזה בפני עצמי באופן גלוי) שאני לא כשרונית בלהיות אמן. אמנות זה עולם של ביקורת, של להמציא תכנים מקוריים, של ביקור במוזיאונים והבעת עמדה, של צורך להיות רלוונטי לאיזו חבורת אמנים מסויימת ש"נחשבת". אני שונאת אמנים. אז הלכתי ללמוד ארכיטקטורה. פחות מפחיד להיות בתחום של אבא שלי מאשר בתחום של אחותי. |