גיל 44 הוא גיל די אידיוטי, בינינו. גיל שלא אומר כלום לאף אחד, לא מרגש אף אחד, אין מסיבות הפתעה, כי זה כאילו לא מספר עגול. סתם, נון אירוע, ריק, סוג של נפיחה.

 יש כל כך הרבה דברים שהבנתי רק עכשיו, אחרי שחציתי את הכמעט כמעט מאה הזה, את ה-50 שנה פחות שישה אביבים, את תשע השנים אחרי אמצע שנות ה-30 לחיי. אני חייב לחלוק איתכם.
 
מכיוון שאף אחד גם לא שש להקשיב לי או לחגוג איתי את כמעט גיל הבלות הזה, נשארתם רק אתם,  ולשמוע מה אני חושב על העולם ממרום הריקנות הזו. וכן, שלא תהיה טעות: מלבד תובנות חסרות פשר, יהיה גם שלב הסיכומים, כי יש דברים שרואים רק אחרי 44 חורפים ושבוע.

הדבר הראשון שניקר במוחי, בשנייה שהבנתי שאני כבר לא בן 43 (עוד גיל מלא משמעות והדר), הוא שכל שנה אני נהיה פחות אטרקטיבי. אטרקטיבי באופן כללי ולא במובן הגולדבלטי של המילה. לא שהייתי נורא אטרקטיבי בגיל 43, אבל אני זוכר רגע ברור ובהיר שבו היה בי שמץ אטרקטיביות בגיל 28. נכון, יש את שמעון פרס שתמיד נותן תקווה, אבל הוא בנה (לכאורה, לכאורה) את הכור האטומי בגיל 12, מה שהעניק לו סקס אפיל בלתי מוגבל.
איבוד האטרקטיביות הוא בעיקר מול הרשויות. בצבא לא רוצים אותי יותר, אף שבששון הייתי לובש מדים ויוצא לפנות איזה צומת תפוח קטן. למשל, פתאום זה נחת עליי, שלעולם אני כבר לא אהיה מאבטח בקניון בנתניה. אני גם לא מדבר רוסית, ואין ברשותי טרנינג כחלחל, אבל גם אם היה לי, סופית סגרו בפניי את האופציה הזו.