היום יום ראשון ( ראש השנה שלנו , אני חושב ) 27/09/87
אני מוכרח לומר שאני מאוד משתוקק לראות אתכם ( הרבה זמן עבר , שנה נכון? )
לפעמים אני חולם עליכם אבל משתדל לא לחשוב יותר מדי במשך היום, כדי לא להיות
יותר מדי מדוכא.
בדרך כלל בריאותי טובה ואני מרגיש טוב, הם מתנהגים ומתייחסים אליי טוב.
היד שלי משתפרת לאט לאט, אבל היא תהיה בסדר ביום שאחזור לפעילות מלאה ( אם
אלוהים והמנהיגים ירצו בכך, בברכת האל וברצונם הטוב של המנהיגים ).
אני מתפלל לכך כל יום שעות רבות ואני מקווה שאתם עושים את אותו הדבר.
אני יודע שזה קשה לבקש אבל נסו לעשות הכל בשבילי.
אני לא יודע איך אבל בבקשה אימרו משהו שם למעלה, למנהיגים שלנו, לממשלה, לכל
מי שיכול לעשות משהו להוציא אותי מכאן.
עשו כמיטב יכולתכם כיוון שלבנון זה לא מקום להיות בו, וכיוון שאני מאוד רוצה
לראות את כולכם , שכן אדם לא צריך להיות מוחזק בשבי כשיש אפשרויות אחרות.
עם תקווה ורצון טוב כל דבר יכול לקרות.
תפעלו כאילו אין זמן, אתם מוכרחים לדבר , אנחנו ( השבויים בשני הצדדים )
חיינו בידיכם ואנו שמים מבטחנו בכם.
אני מוכרח לומר לך תמי , שעכשיו אני מבין את רצונך לעזור לאסירים ( לאו דווקא
לשבויי מלחמה ) , נושא שדיברנו עליו פעמים רבות.
את יכולה לעשות משהו למען אסירי האירגון הזה, לעזור להם להעביר את הזמן
ולחיות מעט יותר טוב ( מעט יותר מזון , ספר תפילה כל דבר שאת יכולה לעשות זה
משהו!) את לא מתארת לעצמך כמה כל דבר קטן הוא בעל משמעות לאדם בודד ומרוחק.
את הדברים החשובים ביותר שרציתי לומר לכם כבר כתבתי, אני בסך הכל בסדר ומרגיש בדרך כלל טוב,
מתייחסים אליי טוב, אני חייב לבקש ממך לבנות את הבית שלנו ( החדש ),
תמשיכי לגדל את הילדה שלנו כמיטב יכולתך ( את יכולה לעשות זאת, אני מקווה
שאראה את כולכם בקרוב )
רק הסתכלו אחורנית ותראו שעברה שנה ומעט מאוד דברים נעשו, השתדלו לעשות יותר
לטובת כולנו …
אני יודע שזה קשה אבל אימרו למישהו שעלינו לגשר על מחסומי השינאה, הפחד,
החסרנות באמצעות איכפתיות , אהבה ורחמים…
ע”י כך הכל יראה אחרת.
שאלוהים יעזור לנו לראות אחד את השני בקרוב מאוד בשנה החדשה הזו.
בקרוב יהיה יום כיפור, ואני מתפלל איתכם ביחד שאלוהים יברך את כולנו.
נקווה שהוא יעזור למנהיגים להחליט את ההחלטות הנכונות.
אני מקווה שאת שומרת על עצמך וכל האחרים גם כן.
אל תוותרי עוד יהיו ימים אחרים .
אני מנסה לא לוותר כמיטב יכולתי, אני עוצר את נשמתי ומחזיק אצבעות. אוהב את כולכם לעולם, רון. היום כעבור יותר מ 20 שנה - שום דבר לא קרה , אז בואו נתפלל , |
רותי א'
בתגובה על את\אתה אמיתי ?
arieli0701
בתגובה על האם את קלה להשגה ?
קצת אחרת..
בתגובה על
צפונית אחת
בתגובה על קשה קשה
מעט מהאור
בתגובה על
תגובות (18)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
רון ארד הוא אות הקלון שהדביק הטרוריזם הערבי למוסד ולמודיעין הישראלי על המצח.
זה ההישג הכי גדול שלהם עד כה,ולא יוותרו עליו בקלות,
אבל למה,למה לעזאזל צריך עוד אחד?
שכחו את זה שנפל בשבי "רק" לפני 3 שנים קל וחומר...
כאם לבן, אני חייבת לציין כי המציאות לא מייצרת בטחון במנהיגנו שידאגו לבנינו. מעניין מה היה קורה אם אחד מבניו של בכירי אחת ממשלות ישראל היו נופלים בשבי...
רשימת הבושה שלנו:
רון ארד
ג'ונתן פולארד
גיא חבר
מדחת יוסף
גלעד שליט
הגיע הזמן שנעשה יותר, הרבה יותר,
למען אלה ברשימה הזאת שעדיין חיים.
עדיין...
תמיד כוכבת
אני דומעת.. וחושבת גם גלעד.
הספיקה לי התמונה.
לא מסוגלת לקרוא.
מחכה לקרוא שנמצא חזר .......
עצוב..
איך אפשר בכלל להגיב למילים האלו?
בעיני הסכין בלב הוא דווקא הנסיונות שבין המילים לעודד את מי שכאן....
והאופטימיות הזאת ....
הכל רק מקצין קודם כל את הכאב הגדול...ובעיקר את תחושת האשמה שצריכה ללוות את כולנו....
שהרי אנחנו חיים במדינה כביכול דמוקרטית....
ואני לא חושבת שמישהו יכול להסתכל לעצמו בראי בעיניים ולהגיד עשינו הכל...
זה קצת כמו לבגוד במישהו שנתן בך אמון עיוור באהבה גדולה.
כל כך הרבה זמן עבר, החיים של כולנו המשיכו, בעוד ששלו-מי יודע לאורך כמה זמן, היו תלויים על כרעי תרנגולת של רסיסי תקווה.
ובעצם כולנו בגדנו בו-באותה יוהרה שנתנה למי שהיה בעמדות המפתח ושוב-לכולנו כשותפים לפשע לחשוב שיש זמן למיקוחים ודיונים.
הנורא מכל הוא ההכרה ש-20 שנה מאוחר יותר אנחנו שוב עומדים באותו המצב-ושלא למדנו מטעויות העבר.
עוצמות הכאב הן שונות אצל אנשים שונים לגבי גלעד, אבל כל מי שהרשה לעצמו לאכול ארטיק, לראות תוכנית מטומטמת בטלויזיה, ללכת לים ועוד אלפי דברים צריך לחוש את הבושה.
כי כל שניה שלנו פה לדעתי נדמית שם כמו שנים.
ותחושת הנטישה הזו והאמביוולנטיות, ואני מניחה שהמלחמה היומיומית על רסיסים של תקווה ,צריכים לבייש את כולנו.
לאנשים האלו הזמן עצר מלכת ביום אחד.
כולנו, המשכנו את החיים כרגיל.
עם יותר או פחות מעשים או אמירות.
וכולנו צריכים להיות שותפים לבושה.
עסקים מנהלים על כסף-לא על חיי אדם.
ולא על סבל נוראי ובדידות איומה ופחד והאל יודע מה עוד.
גלעד ורון לא התחפשו היום.
לא יצאו לבר תל אביבי.
רובנו כן.
במקום לעצור הכל ולהחזיר את מי שהלך כדי לשמור עלינו הביתה.
הלב נקרע.
ואולי בגלל זה נוח לשים את זה בצד.
מעולם לא קראתי את המכתב הזה, ועכשיו בפעם הראשונה אני חשה קודם כל שברון לב, ובושה גדולה בשם עם שלם.
ברור לי שלמי שהסליחה הזו מופנית לא תהיה את האפשרות לקרוא אותה.
אבל אני עדיין מבקשת מכם-סליחה.
על כל רגע של הנאה של צחוק של חיים בזמן ששלכם עצרו.
אין לי מילים להוסיף:(
רק חשבון נפש גדול.
כל כך מצטערת שלא הצלחנו לעזור לרון לחזור הביתה...
זה המקום לבקש ממנו סליחה....והכי חשוב שצריך
ללמוד לקח לגביי גלעד שליט ולעשות כל שביידינו
על מנת שסופו יהיה שונה משל רון ארד...
תמו"ש
כל כך עצוב.......
מצטערת, לא יכולה לקרוא
זה גדול עלי
בעוד כחצי שנה מתגייס בני ואין לי דרך לעצור את הזמן
עכשיו גלעד שליט ויש לי חשש שגורלו יהיה כגורל ארד
לא יכולה, מפחדת...
מיתפללת אמן-----זיק של תיקווה אולי........
פ ו ז י ת*
מצמרר....
דמעות מבצבצות בזוויות עיני
אשתדל לשוב לככב
פוסט מרגש וכואב
מצמרר, לא יכולה לקרוא.
*