סיפורה של חלקת אדמה, נוף הרים סביב לה, ריח כרמים ושדות מרעה מבשם את ההולכים ושבים, עומדת נטושה דומם, פרוצה לכל עשב שוטה.

סיפורה של חלקת אדמה נוספת, רחבת ידיים, צבעי מדבר צהובים-אדמדמים החולשים על מישור נרחב, מוטלת שרועה דומם על פתח הבית, רחוקה שנות אור מיושבי הבית עצמו.

הגליל והנגב - מרחק שעה נסיעה, מנותקים, זרים, מדינה אחרת.

"מדינת תל אביב" אומרים ברדיו. התקציבים, ההון האנושי, ההצטופפות ההמונית ליצירת מטרופולין אחת אורבנית. אימפריית תל אביב הולכת ומעצמת, אך בשונה מהאימפריות הגדולות של ההסטוריה, אין היא שולחת זרועותיה לסובב אותה. היא מתכנסת בתוך עצמה, מבשמת עצמה במגדלי שן עתירי מימדים, בחניונים שיורדים עמוק עומוק אל מעמקי האדמה.

"מדינת הפריפריה" (לא אומרים ברדיו, לא אומרים בכלל, זאת הבעיה) רק מחכה לאותם זרועות כובשים, כוחות הצבא של מדינת תל אביב שיגיעו כבר - שייכבשו, שייפתחו ויניפו את הדגל. היא נותרת שם בצד, חסרת יכולת, משמשת ככלי משחק של אנשי ממשל הגוזרים קופון על תוכניות פלישה עתידיות, מבטיחים שאוטוטו מגיעות מפלצות התעשיה להעיר את השממה.

האדמות הירוקות והאדמות הצהבהבות שבעו הצעות פיתוח,שבעו כבר מניירות עבודה הכמוסים עמוק במגירות פקידים ושרי ממשלה. הרי כמה אפשר עוד לחיות רק מיוזמות פרטיות, מהחלטות אמיצות של אנשי "מדינת הליבה" לצאת ולהחיות את שטחי ההיקף. מתי יבוא הזמן בו תהיה פעולה לאומית למען איחוד המדינות?

והזמן,

הזמן פועל לרעת כולנו.