| מיכל יצאה לדרכה, אל הבנים שמעבר לאוקיינוס, ביום שלישי. יום שנאמר בו פעמיים כי טוב, וזה היה באמת טוב, כי מיד לאחר שנפרד ממיכל, יצא אלי למשרדו, למרות השעה המוקדמת. דבר לא חיכה לו בבית, והוא אהב את שעות הבוקר המוקדמות, שעות של שקט גדול, של אפשרות להתרכז ולשקוע במשימות שלפניו, לתכנן את היום הקרוב, את השבוע, החודש, השנה. באותה שעה מוקדמת של בוקר, כשהכין לעצמו קפה במטבחון הנטוש, מזכירתו טרם יצאה אפילו מביתה בדרכה לעבודה, נזכר אלי באותם ימים רחוקים, שבהם אירועי הימים האחרונים היו רק הבטחה, או, אולי, איום מרוחק ומרומז. כבר כמה שנים שהוא יודע שבניו יעזבו את הארץ, לתקופה לא קצרה. השיחות עימם, אותן אהב כל כך, נסבו על הנסיעה. על התכנונים שלהם לקראת ימי ההרפתקה הגדולה שלהם. תבואו אלינו, היו הבנים אומרים, אתה ואימא. תהיו אצלנו בקיץ, תגורו איתנו, תעשו חיים. הוא נהג להבטיח להם שכך יהיה, והם, הוא ומיכל, יבואו אליהם, ויהיו איתם למשך הקיץ. אך רצינותן של הבטחות נבחנת רק במבחן המעשה. מבחן הדיבורים אינו מבחן אמיתי, משקף. והנה מיכל נסעה לשם, לכל הקיץ, להיות איתם יחד, איתם ועם הנכד. והוא נותר מאחור, נאלץ להתנצל בפעם נוספת. הוא עמד מול הכיור, שוטף את הכוס משיירי הקפה של אתמול, והביט בדמות שהשתקפה במראה. אי-שם בפנים, ידע, בתוך הגבר בן השישים, מתחבאים, כנראה, שרידים מאותו ילד בן שש עשרה. אבל אני לא רואה אותם כל כך הרבה בזמן האחרון, אמר לעצמו. סבא. בסך הכול מילה של שלוש אותיות, אבל כל כך מפחידה. זקנה. שיער לבן. מחלות. מה לא מקופל בתוך שלוש האותיות האלה? כל זמן שניתן היה להתחמק מהכינוי, העדיף שלא להתייחס לאפשרות. אבל הנה היא כאן. המציאות. משתקפת במראה. ישר לפנים. הוא שלח ידו אל ראשו. ידו ליטפה מבלי משים את קרקפתו. את השיער המקליש, את המקום בו הפכה שיפעת השיער של פעם לפלומה דקה, בלתי נראית כמעט. היד גלשה אל המצח הגבוה, מעליו התנוססה בעבר בלורית מפוארת, וכעת, רק שמץ מתפארת העבר נותר לפליטה. לטלפונים סלולריים יש שפע של תכונות רעות, אבל יש להם לפחות תכונה אחת טובה. צלצול הטלפון הנייד שלו, שנשמע מכיוון חדרו, החזיר את אלי אל המציאות, והוא סיים את הכנת הקפה שלו ופסע בצעדים מהירים ובטוחים לעבר המקום ממנו נשמעה המנגינה העליזה, כאילו מיהר להותיר מאחוריו את רגע החולשה אליו נחשף. מרגע שהתיישב בכורסת העור המפנקת כבר התחילו להגיע הטלפונים האחרים, ואלי נגרר ונסחף לתוך שגרת יומו של המנכ"ל. כשנכנס הביתה, מאוחר באותו ערב, הופתע לראות שהאורות בסלון דולקים, והטלביזיה פועלת. דמות נשית ישבה על הספה הגדולה, רגליה היחפות אסופות תחתיה. לידה, על גבי פיסת בד לבנה, שכב, על גבו, תינוק. גנבים אינה נוהגים לפרוץ לבתים ולראות שם טלביזיה עם תינוק לידם, אמר אלי לעצמו, ורק אז נזכר במטפלת, כך כינה אותה בינו-לבין-עצמו, שמיכל הצמידה לו. הצעירה קמה על רגליה, נבוכה. שלום אדון אלי, אמרה. אני רק רציתי לחכות שתבוא הביתה. גיברת מיכל אומרת אני מחממת לך ארוחת ערב. שלום, אירינה, אמר אחרי היסוס של רגע וחיטוט מהיר במגירות הזיכרון, אני אלי. לא צריך אדון. וגם לא צריך לחמם לי אוכל. אני בסדר. אבל גם נשים צעירות ושבריריות למראה מסוגלות להתגבר, די בקלות, על התנגדותם של גברים מבוגרים, במיוחד בשעת ערב מאוחרת, ובמיוחד כשלהתנגדות מחוברים גם חיוך רחב, אם כי נבוך וחסר בטחון קמעה, וזוג עיניים גדולות, כחולות, מבריקות וצוחקות. אלי הלך לחדר השינה הגדול, החליף את החולצה ארוכת השרוולים ומרובת הכפתורים לחולצת טריקו צבעונית, את מכנסי הבד במכנסיים קצרים, חלץ את נעלי העור והסיר את גרביו, שטף את פניו וידיו ואחר כך צעד, יחף, אל פינת האוכל. רחשים של בישול נשמעו וריחות מעוררי תיאבון נישאו בחלל הבית. אירינה ערכה את השולחן והניחה צלחת גדולה ליד אלי ואחריה החרו-החזיקו קערות מלאות כל טוב. בואי, טפח אלי בידו על שולחן העץ הכבד של פינת האוכל, תאכלי גם את משהו. לא צריכה לפחד. אני לא אוכל ילדות קטנות. תודה, אמרה, אני רק כוס תה. לא אוכלת בערב. אולי קצת, ניסה אלי לשכנע אותה להצטרף אליו, רק בשבילי. שאני לא אוכל לבד. היא חייכה חיוך גדול שחשף שיניים צחורות, ארוכות, נענעה בראשה לאות סירוב ואמרה: לא. לא יכולה. לא אוכלת בערב. לא רוצה להיות שמנה. אלי נסחף למשחק הקטן שהחל להתפתח ליד השולחן: את, אמר, את רק עור ועצמות. בואי, תאכלי. משהו. אבל בסופו של דבר הסתפקה אירינה בשתיית כוס התה אותו התכוונה לשתות מלכתחילה, וכל בקשותיו של אלי שתטעם, ולו כזית מן המאכלים שהכינה, לא נענו. זה מצויין, החמיא לה, פיו מלא בנתח בשר עסיסי, מאיפה למדת לבשל ככה? אני? תמהה, זה אצל אימא שלי. היא למדה אותי הכול. קול בכי של תינוק נשמע מכיוון הסלון. אירינה מיהרה לסלון, נטלה את הפעוט בזרועותיה ואמרה: אתה רעב, חמוד שלי, אמא כבר מכינה אוכל. כבר. היא חזרה לפינת האוכל ואמרה: אדון אלי, יכול, בבקשה, מחזיק אותו עד אני מביאה בקבוק שלו? אלי נרעד. כמעט שלושים שנה חלפו להם מאז החזיק בפעם האחרונה בזרועותיו תינוק. אבל אירינה לא היססה. היא הניחה את התינוק בזרועותיו של אלי. למרות שמשקלו של התינוק לא היה כבד בהרבה ממשקלו של מחשב נישא, אלי חשש שזרועותיו לא יעמדו במשימה, והתינוק יישמט לרצפה. שתי גולות-עיניים כחולות סקרו אותו בסקרנות. זיכרונות רחוקים החלו לפלס את דרכיהם ממעמקי השכחה. הוא החזיק את התינוק בידו האחת, ראשו של התינוק נשען בקיפול המרפק, זרועו תומכת במלוא הגוף, ובאצבע של ידו השנייה החל לשחק באצבעותיו השמנמנות של התינוק. התינוק אחז באצבע בכף ידו והחל מושך אותה לכיוון פיו. לא, אמר אלי, לא כדאי לך. בשר לא טרי. אימא שלך תיכף תביא לך משהו יותר טוב. ואכן, עוד בטרם נדם הד דבריו של אלי, נפתחה דלת הסלון ואירינה חפזה לעברם, כשהיא נושאת בידיה בקבוק פלסטי מלא נוזל לבן. תינוק חמוד יש לך, אמר אלי. חמוד מאד. אירינה נתנה בו מבט גאה. היא התכופפה לעברו של אלי, נטלה את התינוק בידיה, נשקה למצחו והעבירה אותו לתנוחת האכלה ואמרה: סליחה אדון אלי, אני מאכילה עכשיו תינוק שלי. אלי חייך אליה, אבל מראה שדיה התפוחים, שנגלו אליו מבעד למחשוף אך לפני רגע, עדיין ריצד לנגד עיניו.
|