איזור התעשיה של כפר-סבא, שעת אחר-צהריים. אני יוצא מפגישה באחד מבנייני המשרדים במקום, חוזר הביתה. אני מכיר קצת את האיזור הזה, הודות לסניף הכפר-סבאי של מועדון הבארבי שנמצא כאן, אבל לא מכיר את הרחוב הספציפי בו אני עומד כרגע. "איך אני חוזר מכאן הביתה", אני תוהה.
מהמסעדה שליד בניין המשרדים יוצא איש אחד. בן 30 ומשהו, אולי 40. כיפה סרוגה על ראשו. "סליחה", אני פונה אליו, "איפה יש כאן באיזור אוטובוס לתל-אביב?" "לתל-אביב..?", הוא חושב שניה. "נדמה לי שקצת יותר הלאה. לאיפה אתה צריך בתל-אביב?" אני: "למרכז, האיזור של כיכר רבין". הוא: "אל תגיד כיכר רבין. כיכר מלכי ישראל". אני: "המממ... קוראים לה כיכר רבין". הוא: "כן, אבל 'כיכר מלכי ישראל' זה השם המקורי שלה", הוא מעביר לי שיעור בהיסטוריה, כאילו לא הייתי באותה הכיכר בדיוק בערב בה שונה שמה, ושבוע לפני כן - בערב בו נוצרה הסיבה לשינוי שמה. "בכל מקרה", הוא ממשיך. "תמשיך פה ישר ואז תפנה ימינה, יש שם תחנה של קו 149". אני: "אה, יופי. 149 הוא בדיוק הקו שאני צריך". הוא: "כן, הוא מביא אותך ישר לכיכר מלכי ישראל". אני מסתכל עליו במבט מסוים, כזה השמור לאנשים שמגיעים להם מבטים מסוימים. אני: "כיכר רבין. יש סיבה שנתנו לה את השם הזה". והוא עונה לי: "תאמין לי, אני מצטער שזה קרה", בטון עם מן סאב טקסט של 'אני, אל תראה אותי ככה, זה לא ש...'
בדרך כלל אני יכול להיות די מהיר וחד לשון. במקרה הספציפי הזה מצאתי את עצמי בלי משהו לומר בפה. אז רק הודיתי לו והלכתי משם לכיוון תחנת האוטובוס, מגלגל בראש את המשפט האחרון שאמר. "תאמין לי.."? אני לא בטוח שאני מאמין לו. |