|
חברי הסופר (תחנת ויקטוריה) והתסריטאי (חומות חימר) יאיר הראל סיפר לי פעם איך פגש בטיולו הראשון להודו, בשנות השבעים, בחור אחד מהתחנה המרכזית (בת"א) בבית קולנוע בעיר בומבי. הבחור, מנשה שמו, היה פריק של סרטים הודיים וחלומו הגדול היה לנסוע להודו ולהפיק שם בעצמו סרט הודי. אני מעולם לא ראיתי עד אז סרט הודי מתחילתו ועד לסופו וכל השכלתי הסינימטוגרפית בתוצרי בוליווד הסתכמה בהכרת השיר "איצ'יקדנה פיצ'קדנה". יאיר הסביר לי שבסרטים הודיים הפנטזיה מתערבבת עם המציאות, גיבורים מתים וקמים לתחיה והאלים מתערבים חופשי חופשי בנעשה בחייהם של הגיבורים. תמיד, כך נאמר לי, הגיבור העשוי ללא חת והנסיכה הקסומה עוברים רצף עצום של משברים שמתחיל עם ההתאהבות הקוסמית, נמשך בקשיים מרובים ומגיע לסוף הטוב כשהשוטר המרכזי והאבא המתנגד מבינים לליבם של האוהבים והכל בא על מקומו בשלום. הרעים מתים או הולכים לבית הסוהר והאוהבים זוכים בכל הקופה שכוללת עושר, אושר ואהבת נצח. סרט הודי כולל בתוכו המון שירים, ריקודים, קרבות קונג פו ויריות, וקהל טוב של סרט הודי אם בדלהי בבומבי בירוחם או קרית שמונה תמיד משתף פעולה, שר את השירים, מזהיר את הגיבורים, מקלל את הרעים ודואג מאוד לשלומם של גיבוריו המקסימים. קולנוע "לב סמדר" (מיסודה של משפחת צ'צ'יק) הנמצא ברח' לויד ג'ורג' שבמושבה הגרמנית בירושלים, סמוך לרח' כרמיה המפורסם הוא קולנוע מופלא, מרובה מקומות ובעל מסך רחב. קולנוע כמו פעם אבל עם בית קפה/בר נהדר שמאפשר לך לקחת קפה, דברי מאכל ואלכוהול לתוך הקולנוע. מי שלא ראה שם סרט לא נהנה מקולנוע בחייו. בקולנוע זה צפיתי לפני שבוע ב"נער החידות ממומבאי". האמת, סרט לא משהו.......המשחק אמין, הצילום נהדר, העריכה קיצבית השחקנית הראשית יפהפיה כמו שרק נערות הודיות יודעות להיות, הגיבור אמיץ כמו שרק אוהבים הודיים מסוגלים, השירים ככה ככה, ריקודים אני לא זוכר. אם לראות סרט הודי קוראי היקרים (והמעטים) אז תנו לי את הדבר האמיתי. תנו לי בקבוקים מתגלגלים, גרעינים, קהל שר, קהל צועק, קהל מריע ומוחא כפיים. אז נכון שהתסריט לא קוהרנטי (ככה זה צריך להיות), נכון שהכל מסתדר לפי הנוסחה ההודית המטורללת, נכון שהגיבורה נעלמת לפני ההפסקה וחוזרת לפני הסוף הטוב, אבל זה לא זה. אז יופי לבוליווד על שהצליחה להחדיר את הנוסחה שלה ללב הוליווד אבל ראבאק, לשתות קורוואזיה בסרט סמי-הודי דובר אנגלית בלב הסנוביה הירושלמית? לכלכת צפל ובגדול! אתנחם בכך שבביקורי הראשון והאחרון בהודו לפני כשנה וחצי הגשמתי חלום והלכתי עם זוגתי שתחיה לצפות בסרט הודי בקולנוע אימפריאל שבמיין באזאר בדלהי. לא הבנתי אף מילה אבל הבנתי הכל, שרתי את כל השירים, צרחתי אזהרות לנסיכה ובן זוגה המסוקס, קיללתי את השוטרים הרעים, שרקתי בוז למאפיונרים המנוולים וקיבלתי המון כבוד ויחס מיוחד על כך שאשתי היתה האשה היחידה באולם ועל כך שעישנתי בהסתר עם בני התשחורת המקומיים. ראו פוסט זה כפרסומת לא סמויה לקולנוע "לב סמדר" בירושלים וכהמלצה חמה לראות סרט ב"אמפריאל" שבדלהי. ובאשר למנשה. הבינו שבסרט הודי אמיתי הגיבורה מתה לפני ההפסקה, ואז, כשנדלקים האורות, הקהל כולו גועה בבכי ושטוף דמעות. "כשנדלקו אורות האולם" סיפר לי יאיר "קם מנשה ממושבו, מחה את דמעותיו בשרוולו וצעק לקהל: תבכו ינעל רבקום, תבכו!"
בתמונה: חברי לעישון, לחוויה, לזמרה ולתרועה עם אשתי שהיתה הגברת היחידה שצפתה בסרט. |