חשבנו שהכי כייף יהיה לחגוג על שפת המכתש

שם, לאף אחד לא אכפת מהמוזיקה הרועשת, גם בשעה 4 בבוקר (אולי לאיילים, אבל הם לא מתקשרים למשטרה)

שם, בכל רגע הנוף מקבל צבעים וצורות אחרות,

שם, במרחק של 30 צעדים מהמצוק, כשהרוח נושבת בחוזקה,

אפילו החמרמורת יותר נעימה.

והכל היה נכון.

התארגנו בצהריים. הבאנו אוזני המן והמון מוזיקה. אפילו תחפושות היו.

והסתמן לו חג של כייף וצחוקים. ממש  

רק ההפתעה הזו שלה, מצאה אותי לא מוכנה.

נדהמת.

אחרי שרקדנו/שתינו/צחקנו/זללנו

בשעה חמש בבוקר, כשהתכוונתי להתמקם על גדר האבן, עם השמיכה על כתפי (כי היה קרררררר)

היא פתאום הופיעה.

זו שאצלנו בחבר'ה נחשבת לבת הזוג האולטימטיבית.

לרעיה שכולם חולמים עליה. כי היא יפה וחכמה ומצליחה ומפרגנת.

ושם, מול המכתש שהלך והתבהר, היא אמרה לי ( אבל בעצם לעצמה, כי היתה קצת שיכורה)

שהיא לא יכולה יותר.

שנמאס לה ממנו.

שהיא מסתכלת עליו, על הקרחת שמתחילה להסתמן,

על תלולית הבטן שהולכת ומתנחלת על המקום הזה שפעם היה כל כך יפה ומתוח, בקוביות מסוגננות,

שהיא מרגישה תקועה עם האדישות שלו לכלים בכיור, לבעיות עם הילד ולקניות שהוא אף פעם לא מבצע כמו שצריך.

עם הסיפורים המצחיקים שלו, שפתאום חוזרים על עצמם בתדירות מעיקה 

עם כל הבעיות הזוגיות וההוריות של המשפחה שלו, שממלאות לה כל רגע פנוי של משפחתיות, אצלה בבית.

היא ישבה לידי, קרוב קרוב, מתכסה בשמיכה שלי ומדברת.

היא תיארה את  השתיקות שהולכות ומתרבות.

סיפרה על השאלה שמנקת בתוכה יותר ויותר "ומה עכשיו?"

על הרצון הזה לצאת החוצה. לראות עולם. להתאהב. להרגיש שוב את הפרפרים בבטן.

על הידיעה המייאשת שלהשאר ככה, זה להזדקן.

ואני, שרק רציתי לראות את הזריחה, הזלתי דמעה.

כי זה באמת לא דרך מומלצת להתחיל יום חדש.

 גם בפורים.