הייתי שם.

עצוב.

לא הייתי פה כלכך הרבה זמן ולהיכנס אליך נכנסתי בזהירות.

התרגשתי מאד ממה שכתבת. ראיתי את ידיכן אוחזות למרות שהכח עזב. דמעות ממלאות את עיני.

רציתי שתדעי שבעיני - הערבוב הזה שאת מדברת עליו, הערבוב הרגעי שהאלקטרוניקה שבמכונה "ציטטה", הוא (גם אם מרגש ומפעים) כלכך שולי לעומת הערבוב האינסופי והנצחי שאת מעורבבת בה, שהיא מעורבבת בך.

 בעיניי ילדייך את תראי אותה תמיד. במילים שלך, במילים של הקטנים, בעיניים שלך ושלהם, תמיד תראי את הניצוצות, הגיצים הרושפים, שבאו מהגיברת הגדולה, הענקית, שעזבה לאחרונה.

 יותר מזה, בימים שתאהבי את עצמך, את תשמעי אותה בפנים, אוהבת אותך, ובימים שתבקרי את עצמך, גם שם קולה יהיה.

היא פה לנצח. אחרת אבל מעורבבת היטב.

אומרים שאין גיל ליתמות אבל גם אחושילינג אינסופ לאהבה.

נפרדתן. רגע גדול ועמוק.

תנחומי, תמר.

כואב

 מחזק  כמה שאפשר תמר !!