כשהלכתי אתמול את המרחק מנקודת המפגש של האימון הראשון לנקודת תחילת המפגש הזה- אליה הגענו בריצה קלה ביום ראשון- הייתי בטוחה שהלכתי לאיבוד. הלכתי, והלכתי עוד, והספקתי לאכול תפוח והדרך עדיין נמשכה, וזכרתי את פינת החי, ואחריה את הגשר ואת הצפארי, אבל לא יכולתי להאמין שרצנו את כל המרחק הזה. ידעתי שזה אימון עליות- וחששתי, חשבתי שחבל שלא קראו לו אימון ירידות, זה יכול היה להיות מעודד יותר. כולם הגיעו והתחלנו להתחמם- רצנו בריצה קלה עד שהגענו לתחתית הגבעה. ואז התחיל האימון האמיתי- לעלות עד לקצה הגבעה ולרדת, שלוש פעמים. הבנים זינקו קדימה, לילך שעטה אחריהם ואנחנו, הנותרות, רצנו בעקבות האבק שהשאירו. כשסיימנו, והנשימה שלנו כנראה הלכה לבקר במקום אחר, דלית הסתכלה עלינו בשמחה והכריזה- "2 דקות מנוחה, וצאו לעוד סט".
בזמן שבסט הראשון מחשבות מזמזמות ללא הפסקה בראש, בסט השני המחשבות כבר לא מצליחות להיאחז, וכל מה שנשאר הוא נשימה מאומצת ומילים אקראיות שדלית מצליחה לדחוף לראש- לדחוף את הקרקע עם הרגליים, יפה מאוד, להמשיך, קדימה. אני ממשיכה לרוץ, מטפסת, מחכה לראות את תחילת המישור שמסמן שהגיע הזמן להסתובב ולהתחיל בירידה.
בסט השלישי הרגליים מרגישות כמו בולי עץ כבדים ולא ממש מחוברים אלי. דלית אומרת לעלות חזק את העליות הראשונה והשלישית, ובשניה לרוץ ריצה קלה. אני מוכרחה להודות שרצתי בקצב די דומה בכל שלושת העליות. הרגשתי כל נשימה, שמעתי באוזניים כל פעימת לב, אבל המשכתי לרוץ.
אומרים שקבוצה חזקה כמו החוליה החלשה ביותר בה, והקבוצה שלנו מצליחה להחזיק ולתמוך בכל החוליות שמרכיבות אותה. יש מישהי לפני, אני מסתכלת עליה ומנסה להאיץ, יש מישהי מאחורי, אני יודעת שהיא ממשיכה לרוץ ולכן אני מוכרחה לשמור על הקצב. כשאנחנו מסיימים את שלושת הסטים, אנחנו מוכרחים להשתחרר, אז דלית, בצעד נועז ומפתיע שולחת אותנו- איך לא- לרוץ. הפעם במישור, 800 מטר. פתאום אנחנו מגלות בחדווה כמה כיף במישור, אנחנו מדברות (אסור לגלות לדלית, אסור לדבר בזמן ריצה), אנחנו צוחקות, ומגיעות לקו הסיום. אני מרגישה כאילו התחלנו לרוץ לפני המון זמן, אבל בעצם זה היה רק בתחילת השבוע הזה. אחרי האימון המוח מתמלא באנדרופינים והחיוך מסרב לרדת מהפנים. |