כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    צחוק של מכשפות / שלי שלו שלנו

    16 תגובות   יום רביעי, 11/3/09, 15:34

     

    צחוק של מכשפות / שלי שלו שלנו   

     

    כשהייתי בת שבע עשרה וחצי הכרתי את מי שהיה לבעלי כשמלאו לי עשרים. 

    במותו הייתי בת חמישים וחמש.

    מעולם לא הייתי לבד. תפיסת החיים שלי כאדם בוגר התעצבה איתו ומולו. באהבה, בשמחה, בהצלחות, בכישלונות, בחיכוך שבינינו, במריבות, בהתפייסויות, בהשלמה.

    פתאום לא היה מולי איש. לא היה עם מי להתווכח. לא היה את מי להאשים.

    אני יודעת, שלאחר מותו, הוא, וחיינו המשותפים אמורים היו להפוך למושלמים, לפחות בזכרוני.

    אלא שמשום מה אצלי זה לא עובד ככה. מה שכן עובד, זו הפליאה של תהליך גילוי עצמי, של אישה, ממש לא ילדה, שנחתה עליה טרגדיה, בשוליה ביצבצה חרות מסוימת, לבדוק מה שלה, מה היה שלו, מה היה של שניהם.

    כי גם הדבר הזה שהיה בינינו, הישות הזאת, הזוגיות, על כל מה שהיא הייתה – מתה, בהעדרו.

    בהיסוס ואחר כך בכוח, משכתי אלי את שולי אדרת החרות הנחבאת ופרשתי אותה לאור.

    ואותה אישה, שחשבה שהיא מכירה את עצמה, נכונו לה כמה הפתעות כשהמשיכה את הדרך. לבדה.

     

    ערב אחד אחרתי למפגש של פרלמנט המכשפות. "אה," הפטירה לעברי אחת המכשפות, החביבה עלי ביותר, "את לא זורקת זין עלינו". "אני? שמגיעה עם סלט החסה המפואר שלי שעשיתי במיוחד בשבילכן כמו שאתן אוהבות? למה את אומרת דבר כזה?" נדהמתי. "כי את תמיד מאחרת נורא" ענתה לי. "אני?" הייתי המומה, "אני דייקנית כפייתית". כל המכשפות בחדר פרצו בצחוק.

    צחוק של מכשפות, אתם יודעים, זה דבר שגורם לבת אדם לחשוב.

    מספר ימים לאחר מכן מצאתי את עצמי טסה במהירות גבוהה בהרבה מהמותר, מאחרת לפגישה חשובה. "אח," גיחכתי לעצמי, "נהייתי אלי" (בעלי ז"ל). ופתאום היכה בי הגיחוך בחזרה. באמת, נהייתי אלי. איך זה קרה? הרי תפקיד המאחר במשפחה היה שלו, לא שלי. והוא מילא אותו בדבקות יתר שהטריפה את דעתי. אז איך קרה שאני, הדייקנית הכפייתית, דוהרת ומאחרת?

    צחוקן של המכשפות עדיין הדהד באזני. אז התחלתי לחשוב. גלגלתי לאחור את חוט הזיכרון.

     

    לפגישה הרשמית הראשונה שלנו הוא דווקא הקדים ומצא אותי חובשת לראשי מה שהיינו קורין "אבו עגילה". שכן אז, תלתלים היו אסורים באיסור חמור. על קודקודי התנוססו שני גלגלי שיער, "רולים," מפוארים, סיכות ראש הידקו את שערותי שסובבו והקיפו את המגדל הדוקרני, והבטיחו כי שפעת שערי תהיה חלקה וישרה כאשר אשחרר אותה לחופשי. אלא שהוא לא ידע זאת, ובחשש מה שאל – "עם התסרוקת הזאת את יוצאת?" בדיעבד התברר שפרץ צחוקי המתגלגל גבר על הרושם של הפריזורה המשונה שפתחה לו את הדלת.

    לחתונה שלנו – אחרנו. באותו זמן זה לא היה אופנתי. משום מה הוא התעקש לחכות. את פנינו קידמו בנזיפות הורינו המודאגים. לא ידעתי שזאת קבלת הפנים שתחכה לי במרבית האירועים מאז ואילך.

    זמן מה אחרי נישואינו, הוא יצא בערב, רכוב על אופנוע, לקנות סיגריות בקיוסק שבפינה. אחרי שלוש שעות הוא עדיין לא שב הביתה. לא היה לנו טלפון. לקחתי כסא והצבתי אותו מצידה הפנימי של דלת הכניסה לדירה. ערמתי עליו את כל הסירים, המכסים והמחבתות שהיו במטבח. וחיכיתי.

    התבהלה שנפלה עליו עם "נפילתו" לתוך סידרת הקרקושים הרועמת סיפקה את יצר הנקמה והשעשוע שלי. שמחתי שהתאפקתי ולא חיכיתי לו מאחורי הדלת, מערוך בידי, כפי שהתבקש, למעשה, מכל הקריקטורות שעיצבו את תחילת חיי הנישואים שלנו.

    טוב, אבל זה היה במהלך ארבע השנים הראשונות. הפרומונים המשתוללים, מולקולות האהבה המסתוריות, געשו בדמנו ועשו את שלהם.

     

    עם השנים הלכו וגברו איחוריו. מולם – התחזקה דייקנותי והפכה לנוקשה. התבצרתי בעמדתי מול התנהגותו. החלטתי שאני דייקנית ולא אכפת לי שכל האחרים מאחרים. בחרתי בכך באופן חופשי. כך חשבתי. הרי כל אחד יודע שהערך "דייקנות" הוא הנכון, הצודק, ולא "איחורים".

    אבל אחרי שהמכשפות צחקו עלי, שמתי לב שאכן, משהו התרווח סביב הזמן. מחוגי השעון נעים היום אחרת. הרבה יותר בשקט, ברכות, פחות החלטיים משהיו פעם. אם בחיי הקודמים שעה נקובה הייתה נקודה אחת שחורה מרוכזת ומאיימת, נקודה ברורה שלא הותירה שום אפשרויות אחרות, הרי שעכשיו התרחבה הנקודה הזו על קו הזמן והייתה למעין מלבן אפרפר שנמשך חצי שעה למשל. כלומר אם קבעתי בשעה שמונה, אפשרי שאגיע בשמונה וחצי, ללא לחץ, ללא רגשי אשמה, וללא תחושה שאחרתי.

    מוזר מאד.

    אני מתחילה להבין את הריקוד שרקדנו שנינו, בעלי ואני, סביב מחוגי השעון. הנוסחה שהתקבעה בראשי לא אפשרה לי שום גמישות סביב נושא הזמן. שכן התוצאה הסופית הייתה תמיד סכום מצטבר של האיחור של שנינו. זאת אומרת - משך השתהותו של בעלי היה קבוע יחסית לרגע בו אני הייתי מוכנה ליציאה. כל התמהמהות שלי היתה מתווספת להשתהות שלו והופכת את הגעתנו לאירועים לכמעט מיותרת. לכן במסגרת הישות הזוגית שלנו, לי לא הייתה זכות איחור. וויתרתי עליה. ביודעין. כדי שסך כל תוצאת הפעולה הזוגית יהיה סביר, מתקבל על הדעת. כעת החזרתי לעצמי את הזכות לאחר. מעט. לנשום עם הדקות המתקתקות ולא נגדן. זה לא כל כך יפה, אבל זה אנושי. והלא כבר הכרזתי, קבל עם ועדה, שאינני מושלמת. והאחריות, כולה שלי, אבל רק על עצמי, לא על ישות שעל מחציתה אין לי שליטה.

    עדיין, אני משתדלת לדייק. אבל כבר אינני פוחדת ממחוגי הזמן.

     

    גם בני לוקים במחלת האיחורים. כשהתפרצתי פעם בכעס ענה לי הצעיר – "אני משמר את המורשת של אבא." הצעתי לו ביובש לשמר דברים יותר מוצלחים שהיו באביו. מעניין ממי הוא ירש את ההומור הזה.

      דווקא את מותו הוא הקדים, בעלי, בהרבה. © נעמי ר. עזר         

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/9/16 12:44:

      *

      ככה זה, החיים מפתיעים אותנו, ואין דבר שמובן מאליו או רגיל.

        23/3/09 11:34:

      את כותבת יפה מאד.
        20/3/09 23:18:


      אכן מסע מרתק שיש בצידו המון סיפוק ועניין.

      בהצלחה לך.

        14/3/09 22:09:

      תודה לך שכתבת כך,

      לעיתים רק לאחר תקופה שאנו חווים אבדן,

      אנו שמים לב לדברים הקטנים שליוו אותנו במשך החיים.

      ואף משנים הרגלים ישנים והופכים לשונים ממה שהיינו,

      כתיבה כה מרגשת, והמילים נוגעות

      תודה לך

       

       

       

       

        14/3/09 13:16:

      למרות מרחק השנים בינינו, ממש מדבר אליי מה שכתבת

      תודה על השיתוף : )

        14/3/09 01:11:


      תודה לכולם, ותודה על הזויות השונות והחדשות שחוזרות אלי.

      כן, בעלי עדיין נוכח מאד בחיי. אני קוראת לזה "ישננו" ישנו ואיננו. ואולי אכתוב על זה השבוע. זה תהליך פרידה איטי, עצוב, מצחיק, מכעיס, מעניין. ובין ה"ישננו" לבין ה"מכשפות" אני הולכת בדרך חדשה שאין לי מושג מה היא, כי השביל שאני דורכת ברגלי מתפתל מאחורי. ואני רואה אותו רק כשאני מפנה מבטי לאחור. וגם, כשאחרים מצביעים לי עליו.

      אז באמת. תודה.

        13/3/09 23:29:


      מתה על המכשפות האלה ששמות לפנינו את המראה חיוך.

      את תמיד משאירה טעם של עוד.

       

        13/3/09 21:54:

      נהנית לקרוא אותך.... אל תאחרי לשוב.
        13/3/09 20:58:

      עצוב אך גם יש קטעים של הומור, מחול הזוגיות וחלוקת התפקידים מאד מדברים אלי. למשל: בעלי חסכן ואני יכולה להרשות לעצמי להיות פזרנית. אני בטוחה שאם היה הופך את עורו גם אני הייתי משתנה. אגב, יפה שמצאת כוחות להפוך את הפרידה גם לצמיחה.

      כתבת יפה, נתתי לך כמובן *

      חיבוק

        13/3/09 20:11:


      אוףףףף...

      רגע. תני לנשום. צ'טער על האיחור...

      .

      החופש למצוא את המאפיינים הייחודיים

      רק מעניקה נקודת-מבט נוספת, על מאפייני

      הקשר הזוגי שהיה...

      הרעיון המרכזי, לטעמי, הוא שהיה מרכיב

      משלים, לולא הוא - אנא אנו באים, כולנו?...

      .

      פתק על המקרר: לבקש מנומיקן שתכיר לי

      את עדת המכשפות. צריך להיות מעניין...

        13/3/09 19:59:


      תענוג צרוף לקרוא את מילותיך....

      ומה שהכי חשוב, נדמה לי כי בעלך נוכח מאד בחייך

      זה רק גופו שהלך ממך ולקח איתו את הזוגיות כמו שכתבת,

      את ממשיכה להתנהל בעולם בדיאלוג איתו ועם אישיותו וזה מקסים.

      שתיהיה לך שבת נפלאה .

      (אני אשוב לקרוא עוד....)

        12/3/09 18:20:


      חברות כהלכה המכשפות הדייקניות הללו

      *

      :)

      נעמה

        12/3/09 09:12:

      זה סיפור שמדגים יפה את רעיון התפקידים בפסיכולוגיה (למשל שאם יש לילד אחד את התפקיד של הילד הרע אז השני צריך לקחת את תפקיד הילד הטוב כי התפקיד הראשון תפוס). כלומר, בעלך השתלט לחלוטין על תפקיד המאחר ולא השאיר לך מקום שם.

      אני, דרך אגב, מקדימנית כרונית - גם זו סוג של מחלה.

        12/3/09 06:44:


      פעם סיפר לי ידיד על הדוד והדודה שלו, שהיו מתעוררים בבוקר, משפשפים עיניים ושואלים זה את זו: "נו, איזה חלום חלמנו הלילה?"

      ובאמת באמת בלי השוואות - לוקח זמן להתאפס בחזרה, למצוא את נקודת האיזון בינך לבין עצמך, גם אחרי "סתם פרידה".

      אלא שאני קוראת, מלבד על "גלימה העצמאות" שלך גם געגועים, וזה עושה את זה יפה יותר, ועצוב יותר, ושווה יותר...

        12/3/09 01:26:

      *

      אפשר להתרכך בין מחוגייך

      להתחמם ברגש

      מילותייך

      ..

      אז

      אכן את מוכנה לבאות

      והמכשופות צודקות

      בענין ההוא

      שאת

      שמה

      ..

      ז

      ..

      קוסמת

        11/3/09 18:42:

      עוד! עוד! הקהל דורש עוד :-)

      את כותבת נפלא ואני שותה בצמא...

      ועל הסיפור הזה רק אומר, שאין ואקום בטבע, וזה בדוק.

      לאחותי אני אומרת בכל שיחה שלנו, שביום שהיא תניח את 

      הסמרטוט שתפור לה לכף היד, אולי בעלה ירים אותו ויעשה משהו בבית.