דבר ראשון שאני עושה בבוקר זה לרוץ לראות אם היא קמה. תמיד היא שוכבת כשהראש שלה לכיוון החלון וכשהעיניים שלה פתוחות זה סימן שהיא כבר ערה. כשהן סגורות היא רואה רק חלומות. פעם היא אמרה לי שהיא חולמת עלי שאני כבר גדול וחזק. מאז אני אוכל הרבה, אפילו את הירקות המבושלים כי יש בהם ברזל שיעשה לי שרירים. כשאני מחבק אותה אני נזהר מהצינורות שמחוברים לה לעור ובעדינות אני מכניס את הידיים מתחת לגוף שלה כדי לראות אם אני כבר יכול להרים אותה, אבל היא אומרת שזה לא נוח ומסובבת שוב את הראש לחלון. מאז ששמתי את הראש על הכרית שלה והסתכלתי על החלון וראיתי שהיא רואה רק את השמים אני פוחד שהיא תשכח את כל הדברים האחרים שיש בחוץ כי ימימה אמרה שאת מה שלא מונח לפני העיניים שוכחים.

.

בבוקר ובערב מחליפים את שקיות הניילון שמחוברות לצינורות שצבועים אדום בקצה שמתחבר לה לעור. את השקית הלבנה מביאים די מלאה ומוציאים ריקה ואת השקית השנייה מביאים ריקה ומוציאים צהובה ומלאה. אני חושב שהיא קוסמת שהופכת את השקוף לצבעים ואחרי שתגמור עם הצהוב היא תעשה כחול וירוק וכתום וגם סגול שאני הכי אוהב, אבל הכי אני מקווה שהיא תגמור את זה מהר ותוכל לקום מהמיטה. היא אומרת לאחות שמביאה את השקיות שחבל על המאמץ ושאפשר פשוט להחליף ביניהן והעיניים שלה מחייכות חלש כי אין לה כוח בשפתיים ואני מבין שהיא כנראה אומרת משהו מצחיק אז אני צוחק למרות שאסור לערבב את הצבעים כי בסוף הכל יוצא חום מכוער. פעם היא אמרה את זה גם לדוד מיכאל שבא בדיוק כשהחליפו את השקיות והוא אמר שם של מפלגה וגם עשרים ושתים והיא עשתה בראש כן אפילו שהיא יותר גדולה והיה לה יום הולדת 38 אבל לא תיקנתי אותה כי היא לא אוהבת שמגלים בת כמה היא.

.

אני עצוב שבגלל הצינורות די קשה לחבק אותה. החומר בשקית הלבנה שנכנס לה לגוף גם מחליף את הריח של העור שלה ובמקום הריח של הפרחים הלבנים שבגדר בכניסה לבית של ימימה שהיה לה כשהיא היתה באה לקחת אותי מהגן יש לה עכשיו ריח אחר שאני לא כל כך אוהב. ואפילו שעבר הרבה זמן מאז שהיא היתה באה לקחת אותי מהגן ושאני כבר בבית ספר וכבר יודע לקרוא אז אני עוד זוכר את הריח הזה כי הוא היה הריח של אמא שלי שהפרחים הקטנים נדבקו בו כשהיא היתה עוברת לידם. אבל מאז שהיא שוכבת כל הזמן במיטה ומחליפה את הצבעים יש לה ריח מקולקל כמו של חלב ששוכחים מחוץ למקרר מעורבב בריח שקוראים לו חיטוי וגם קצת מהריח של הכלוב של האוגרים של הבן של ימימה. אני בכלל לא אוהב את האוגרים ואני רוצה כלב.

פעם כשהלכנו מהגן הביתה עברנו בגן הגת שמאחורי בית לסין שכשאמא היתה קטנה היא והדוד מיכאל היו רואים בו כל יום סרטים לילדים על שמנים ורזים שעושים צרות ועל החיים של איש שהמציא אגדות על ברווזים מכוערים ועל חיילים מבדיל שזה חומר שהיום כבר לא משתמשים בו. ובמקום להגיד לה שכל פעם שאנחנו עוברים שם היא מספרת לי אותו דבר רצתי לראות אם כבר דרכו שם ענבים ומצאתי רק אבנים גדולות ובור עמוק ואמא צעקה שאזהר לא ליפול ושוב סיפרה לי איך עשו שם הרבה יין ושרו שירים שמחים ביוונית. כשירדנו לשביל הקטן מאחור ישבנו על הספסל שעליו אמא ואבא התנשקו בפעם הראשונה מול הסלע עם החורים ובדיוק אז ראינו את הכלב עם הכתמים השחורים שברח לילדה שהלכה איתו ואמא הבטיחה להביא לי בדיוק כלב כזה. אבל מאז שהיא לא קמה מהמיטה אסור לי להזכיר לה שום דבר שיכול לצער אותה כי אז היא כבר לא תקום יותר בכלל אז אני לא מדבר על ההבטחות שהיא לא מקיימת.

.

היום בבוקר כשהאחות החליפה את השקיות נפלה השקית הצהובה על הרצפה והתפזר ממנה ריח של פיפי. אני רצתי החוצה ועליתי מהר לבית של ימימה. הבן שלה לא היה אז אמרתי לימימה שאני אחכה בחדר שלו וסגרתי את הדלת. הסתכלתי על המודלים של המטוסים שהוא בונה עם אבא שלו ואפילו ניסיתי להעיף אחד. הוא נפל על הרצפה וקצת נשבר. טיפסתי על הכסא ושמתי אותו בזהירות על המדף מאחורי ההליקופטר הירוק. אחר כך הכנסתי את היד לכלוב של האוגרים והוצאתי את זה שישן. הפרווה שלו היתה די נעימה אבל הריח שלו היה מגעיל. החזקתי אותו חזק והאצבעות שלי הרגישו את הלב שלו מתרגש, אז החזקתי אותו עד שהוא נרגע. החזרתי אותו לכלוב שימשיך לישון ויצאתי כי נמאס לי לחכות.

.

כשחזרתי לחדר שלה היא כבר היתה נקייה ולבושה בחלוק החדש. עשיתי לה חיקויים של כל מי שראיתי השבוע בבית הספר ובמעבר מאחורי הבנינים הצהובים ובמשמרות הזה"ב ברחוב ויצמן וגם של האנשים שישנים בגינת בית החיל עטופים בניילונים שהם סוחבים יחד עם הבקבוקים בעגלות שהם לא החזירו לסופר בפנקס. על האנשים האלה אני מסתכל ממש ממש טוב כשהם מקפלים את הקרטונים והניילונים כאילו שזה סדינים ושמיכות כי אותם היא בכלל לא מכירה והיא אפילו שאלה אם הם באמת ישנים בגינה או שאני שוב מדמיין.

בגינה אני גם מחפש את החברות שלה עם הילדים ואחר כך גם בודק מה קורה בדואר וכל יום אני עובר בבית הקפה בכיכר שהיא תמיד אמרה שהשמות והצבעים שלו מתחלפים אבל יושבים בו אותם אנשים, אוכלים אותן עוגות ואומרים אותן מילים, ודווקא מאז שהיא כבר לא יוצאת מתחלפים שם האנשים ואוכלים גם סלט ופשטידה וכשאני מציץ למספרה שנהייתה עצובה בלי החיוך שלה הספר שואל אותי מה שלום אמא ונותן לי סוכרייה ושולח לה ד"ש ואני מסתכל טוב טוב על כל הנשים שמרוחה להן משחה אפורה על השיער שמסתכלות עלי במבט מוזר ואני חוזר בראש על מה שאמרו גם בבית המרקחת כדי להגיד לה בדיוק הכל כדי שהיא לא תפסיד ובעיקר שהיא לא תשכח. ואני גם לומד את התנועות שלהם כדי שאני אדע לחזור עליהן והיא תבין יותר טוב למה הם התכוונו כאילו שהיא יוצאת עוד לרחוב ולמינימרקט ולבית הספר ולכל מקום ורואה את הכל.

את האנשים בטלוויזיה אני לא צריך לחקות לה למרות שזה די קל כי רואים אותם הרבה והם גם מצחיקים לפעמים ועושים תנועות מיוחדות כי היא רואה אותם בעצמה בטלוויזיה שאבא תלה לה על הקיר מול המיטה. אחרי שעשיתי לה חיקויים של המורה שלי ושל כמה ילדים מהכיתה שניסו ללכת על הקיר היא התעייפה ורצתה לראות את האנשים בטלוויזיה. סידרתי לה את הכרית מאחורי הגב כי בידיים שלה לא נשאר כוח וכשהתקרבתי אליה עצרתי את הנשימה. היא הסתכלה עליהם קצת ואז הראש שלה נפל הצידה לכיוון של החלון והעיניים שלה נעצמו. הורדתי את התריס של החלון כדי שהאור לא יפריע לה לראות בחלומות איך אני נהיה גדול וחזק והחלשתי את הטלוויזיה. שמתי את השלט על המיטה ליד היד שלה וכשיצאתי מהחדר סגרתי את הדלת רק קצת כדי שאני אשמע כשהיא תתעורר.

.

הלכתי למטבח כדי לאכול ירקות מבושלים עם הרבה לחם ובשר ובדיוק הבן של ימימה הביא מרק שהיא שלחה לאמא והסתכל על הירקות המבושלים ואמר שזה איכסה. הסברתי לו שצריך לאכול אותם מהר לפני שהחלודה תעשה אותם שחורים ושהשרירים שלו ישארו רכים בגלל החמאה ולא יהיו עשויים מברזל. הוא אמר שכוח זה די חשוב כי היום אי אפשר לדעת מה יהיה וסיפר לי על האנשים שגרים בגינה שליד החוגים של המוזיאון וכשימימה באה לקחת אותו מהקומיקס הוא מסתכל איך הם שוכבים בתוך הצינורות השקופים שהם בנו על הספסלים מניילונים וממקלות ומטריות ושאמא שלו צוחקת שהם כמו נקניקים מנוילנים במקרר בסופר ואומרת שמוזר שהעירייה עוד לא העיפה אותם משם ונותנת להם להשתמש בשירותים של החוגים. שאלתי אותו איפה הגינת דובנוב הזאת שאמא כנראה לא מכירה אותה וצריך לספר לה על זה. הוא ישב מולי וגירד בראש כי חזרו לו הכינים ואמר שמסוכן ללכת לשם לבד כי צריך לעבור כבישים בלי משמרות זה"ב וגם שצריך להגיד להם שהניילונים יסתמו לדולפינים את העיכול ושחשוב לשמור על הסביבה. ואז הוא אמר שהוא שם לאוגרים גזר ועלי חסה ושהזכר ממש עייף כי הוא נתן לו לפה אבל הוא לא התעורר.  

.

.