זהו. עכשיו נותר להתפלל שהגשם לא ירטיב את הבדים עד שאגיע לבית. מוטב שאעבור דרך הסדקית ואניח את הסחורה. חסאן חסאן... אתה אולי צוחק לך שמה, איפה שלא תהיה יא חסאן. אתם היהודים, אינכם מבינים דבר. כה אמרת, כה צדקת. הנה, תראה מה שקרה. הגשם עשה עמי חסד גדול. לא זעף. מרחוק הסדקית. עוד כמה רגעים ואגיע. משתדל למצוא מדרכות הגונות כדי לדרוך בהן את נעלי. בהתקרבי, אני שולף את צרור המפתחות. יורד במדרגות האבן המוכרות ונכנס אל החנות. שמחתי בראותי שהמים לא חדרו השנה את המלט ששמתי בינות ללבנים. לפעמים נדמה שהנה ומגדל המים עולה על גדותיו ומחריב את פרנסתי. אני ממש סמוך אליו. גם בית הכנסת בקרבו. מגדל המים ניצב לו מאובן, צופה בשתיקה רועמת. בנוי מאבנים טובות, כמוהן הימים שהכיר. הקור בלתי נסבל. כשסיימתי לסדר את הסחורה נעלתי חזרה את הסדקית ופניתי לחזור אל ביתי כדי להתקין ארוחת בוקר. שמרתי כמה דברים לימי סגריר. אני מוציא נקניק, חותך פרוסות דקות ומניח על קרש עץ. גרין הביא לי שתי עגבניות והלחם שנשאר לי משבוע שעבר עדיין ראוי למאכל. אני אוכל לאט, מנסה לחיות את הרגע.

בלילות האחרונים פוקדים אותי חלומות מראות האסון. הכל זמני, בלתי צפוי. הרי הזהירו אותנו, כמה שהזהירו. לפעמים אני מביט בצילומים ישנים של פעם. וביני לבין עצמי אני מהרהר, מה הטעם שהתעקשתי להמשיך לחיות. אין פה כלום. מה שנקרא פעם מדינה, הוחרב עד היסודות. חורבן בית שלישי. ציפיתי שאמות לפני שזה יקרה, אבל נוכחתי. 

אז, פעם, היה לי הכל. היה לי אוטו קטן שלקח אותי ממקום למקום. היו לי דפים ומקלות פחם והייתי רושם. זה היה לפני הכל. השנים השחורות של הציפורניים. והייתי נוסע עם האוטו הזה, לכיכר המושבות לקנות עוד ניירות ועוד פחם. כדי לרשום, נשים, פיות בלי שיניים, מקלות הליכה, כיסא מיותם, הכל או כלום. השנים של הציפורניים השחורות, של שיער שצימח פרא, זקן שגירד את העור ונכנס בין הבשר אל המוח. לא הכרתי עצמי יותר. רק מבוקר עד ערב הייתי רושם... את כל החרא שבבטן שלי הוצאתי על הניירות והפחמים היו נימוחים בין האצבעות מחמת הלחץ. בלילות יושב עם שמיל אצל הבאצ'ו, ואם היה סגור היינו מתנדנדים אל לילו'ש שתמיד הייתה מחייכת אלינו ואף פעם לא קרה שהייתה לה מלצרית כעורה.

בכוסות חרסינה לבנות שתינו קפה והמוסיקה הייתה טובה. רוח מן הים זרמה אל פרישמן, אנשים חייכו איש אל רעהו והיה יפה. אלו היו זמנים אחרים לגמרי, לא היה אז מה להפסיד. לא היה אכפת לי משום דבר. הבית שלי הסריח מגרפיט, אני הייתי מסריח מעצמי. אז כבר הייתי מישהו ידוע, אבל ידוע שהכל יחסי. הרישומים שלי גרמו להדיוטות להוציא זוטות, למקם מכוניות ולהיכנס בדלתות של מוזיאוני אשפתות. אומרים הו... הא... מממממ... כן... ובכן... כאלה מן. ואני מחייך אל כולם, מזוקן עם עיניים כחולות, שיניים לבנות כוללות ביטוח וקשקשים בשיער. שמיל מסנן עבורי את הנדבקות. והיו, היו נדבקות. את המיוחדות הבאתי הביתה, שיראו אמנות במיטה מה היא. לא החזקתי מעמד עם אף אחת יותר מיומיים ואז נגמר הכל. שלום שלום. ככה זה היה. הייתי מה שנקרא, מפורסם. הן עברו אצלי במיטה, ובידיים, ואני על הרגליים, ופעם אני ופעם היא, ופעם ככה ופעם ככה. מה שרציתי עשיתי. ורק המחשבה הזו שמשהו גדול עומד לקרות, קיננה לנו בראש, אבל הכל שטויות. צריך לצייר, צריך לכתוב, צריך לצלם, לראות הופעה, לטבול בים, לעשות אהבה ולנשק אהובה עם שפתיים של מלח ועיניים יפות. לחיות בתל אביב של השנים הטובות. הלחות ההיא של פעם התישה אותי. מאוורר כבד כנף ריחף מעל ראשי.

ועכשיו, עכשיו בית אבן, גדול כפליים ממספר שנותיי. את מכונת התפירה ירשתי, את הבית מצאתי. אני שרדתי. ביתי הקודם נחרב. התפורר עד עפר יחד עם חורבות הרחוב שממנו צמח לפני כמעט מאה שנה. והכל מהתחלה. האוכל, האנשים, העבודות, הראשוניות. אני מצאתי את עצמי כאן. אוחז בבטון, נושק לעפר, נושם נשימות אחרונות, ומתעורר אל מחר חדש, שמזכיר משהו ישן מתמונות שפעם ראיתי כשהייתי אחר.  בשכונת מונטיפיורי, עם רצפת עץ חורקת, בוסתן וסידקית, אני חי.

ועולם כמנהגו נוהג, תל אביב ממשיכה לחיות. הקצב אחר, הלאות חוגגת. עיני נודדות אל שביל העפר. מאז האסון, איני יודע מה קורה מחוץ לגבולות תל אביב. הדרכים עודן חסומות. יום יבוא. דפים מיותמים מגוללים להם בארונות חלודים, שכניהם של מטבעות מוריקים ונושנים. אנשים באים ונותנים בדים לתיקון, המכונה דופקת תק תק תק, והשעון כבר לא דופק כלום.

השעון נעצר על אחת ושלושים בצהריים. זה שעון שפהאוזן שירשתי מסבא שלי שקנה אותו בתל אביב האחרת, זו של פעם עם חנויות שעונים אמיתיות. הוא נהג לענוד אותו רק באירועים חשובים, שמחות משפחתיות וכאלה. טבעת אחת על כל קמיצה, שפהאוזן מוזהב שעוביו מגיע לכדי פרוסת סלמון מעושן, עניבה מודל בגין וז'קט כחול ישן של אופנת או.בה.גה. 

ככה היה גאה, איש עם כבוד. איש עמל ועבודה קשה שלא נח לרגע ועבד עד יום מותו. עכשיו אני מוצא עצמי במצב דומה להפליא, כלום לא ידעתי לאן אני נופל? אולי. אבל אין תלונות כאן בשכונה. לכולם קשה, לכולם חסר, והעיקר שלכולם יש קורת גג לישון תחתיה.

©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן