את קמה מהמיטה עם הסדינים הקמוטים

מתנתקת מהחיבוק החם של שני גופים בחושך

הולכת לאחור

עומדת על כן

בתנוחה הנכונה,

בדיוק בכיוון של מעט אור בין ערביים שמסתנן עכשיו

רואה אותו מביט בך

אחר כך מסיט מבט.

האהבה זולגת מהעיניים שלו החוצה

לאט כמו דמעות.

עכשיו את עוצרת,

מרגישה כל שריר מתקשה

את השיש משתרג בורידים ובעורקים

אור של אחר הצהרים מסנוור אותך לרגע

לפני שאת מתכנסת אל חשיכה,

לא שומעת,

לא נושמת,

לא מרגישה,

ובשמש החזקה של הבוקר

את הופכת לאבן.