אתמול צילמנו, ארחלינו ועבדכם הנאמן, בשרות המהפכה. ארחלינו הוקפץ בבוקר לצלם את יו"ר הסתדרות העובדים, שבירך על מעשינו, ולאחר מכן צילמנו את רחמים במחסן שלו בשדות השרון הבוציים, ואת מאירי מאירת העיניים בחדר העריכה בת"א.

בדרך משדות השרון הבוציים לחדר העריכה בת"א נכנסנו למנהרה החדשה שמתחת לה גווארדיה, בואכה התחנה הישנה.

מי שבנה את המנהרה הזו לא תיאר לעצמו, נדמה לי, שהוא מכניס אותנו אל מתחת לאדמה כדי להוציא אותנו אל איזור הדמדומים של תל אביב, אפריקה החדשה, שכונת נווה שאנן.

בירידה למנהרה היה פקק. כל הדרך, משדות השרון לתל אביב, ארחלינו דיבר על חברים שהלכו לו פתאום. אחד מהם כנראה שלח sms ונכנס במשאית, השני בעצם לא הלך ממש, אבל קריש דם בגולגולת גרם לו לצאת באישון ליל, לבוש פיג'מה, מהבית, ולהיכנס בקיר עם האוטו באלנבי.

הפקק בכניסה למנהרה היה מוזר, לא שגרתי. את המנהרה הרי בנו כדי לשחרר את הפקקים. ואז התגלתה לנו הסיבה, שוכבת על האספלט, ומישהו מבצע בה החיאה. היא היתה קטנה, קטנה מדי כדי לשכב על האספלט. והבטן היתה נפוחה כולה. יותר מזה לא ראינו, אבל שתיקה השתררה באוטו.

ביקשתי מארחלינו להחליף נושא. דיברנו כנראה יותר מדי על תאונות דרכים, בוא נדבר על דברים שאנחנו רוצים לראות היום. ארחלינו אמר שהוא רוצה לראות מייל מחבר מספרד, שהוא מחכה למייל כבר כמה ימים. אני חשבתי שאני רוצה לראות את הילדים שלי הערב, בכל מחיר.

בערב, לפני שנסעתי במהירות לא חוקית לראות את הילדים שלי לפני שהם נרדמים, הורדתי את הקלטות במשרד המהפכה. ביקשתי יפה, בנימוס, שיגידו לי שאף אחד לא מת במנהרה של לה גווארדיה היום בצהריים.

סיפרו לי שמתה ילדה, שברחה מהמעון. 

אני גבר, אבא לשניים. הדמעות לא באות לי בקלות אחרי יום עבודה מפרך. אחרי שראיתי את הילדים שלי ונכנסתי איתם למיטה, קמתי והלכתי לאינטרנט, לקרוא את סיפורה של הילדה שאת נשמתה ראיתי פורחת לאויר המנהרה של לה גווארדיה.

לזכרה של נפיסה מקאמה אני מעלה כאן שיר של דודו טאסה. אני מקווה נפיסה שהגעת למנוחת עולמים, שלא תצטרכי לברוח יותר משום מעון.