כותרות TheMarker >
    ';

    האגרת השבועית של תיאטרון החדר

    פורום היוצרים של תיאטרון החדר

    ארכיון

    0

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר, קטעים מהאיגרת, 12.3.2009

    0 תגובות   יום חמישי, 12/3/09, 11:42

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר


    הדיבוק בחדר

    טרגי-קומדיה אפלה

    מאייה אלרון, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין

    הצגה מדהימה

    בתוכן, בצורה, בהגשה

    יש חוויות שהן מעבר למילים, עמוקות קמאיות

    - מעולם אחר - מקביל - מחיים קודמים

    (פנינה גינצבורג - מטפלת בשיטת שואקה)

    עכשיו בחזרות פתוחות לחברים. טל': 03-5171818


    נו-אקסיט

    "חובה קלאסית לראות!"

    (משנת 2002 ועד היום)

    שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר

    מוצ"ש, בתיאטרון החדר

    בהזמנה טלפונית: 03-5171818

    תודה לכם השחקנים

    שעושים עבודת קודש רוחנית ומעמיקה!

    (מאייה שטיינמן-הובני, משוררת ומנחה)


    קטעים מתוך האיגרת השבועית, 12.3.2009

    באיגרת המקורית:

    שיטת אוריין

    פרשת השבוע 

    "נמר בוער" - שרית פוקס (8)

    מאיה הובני-שטיינמן: עכשיו, יין אדום

    מיכאלה למדן: אני רוצה התחלות

    מולי ש' אנצ'ל: פֶּרֶץ הַשְׁרָאָה

    שאול דישי: פינתו

    הכתובת על הקיר 

    אודישנים / דרושים 

    כרוניקה... 

    אתרים



    שיטת אוריין - המעגל הפתוח

    קשר

    בתחום האירוע האמנותי, התנועה, הצליל, התמונה והמילה, הם שליחים של קשר.

    כל אחד מאתנו מקבל את השליחים הללו על פי דרכו.

    אי אפשר לנבא מה יתרחש בתוך האדם לכשיאמר מילים של אהבה.

    אי אפשר לנבא מה תעשינה מילים של אהבה לזולתנו, בעת שיקבל אותן מאתנו.

    אנחנו מאמינים כי מה שמתרחש בתוך האדם הוא אוטונומי לו,

    או לפחות שואף להיות כזה, וזהו מקור יופיו וגדולתו.

    היצירה האנושית היא תופעת-על שמכילה בתוכה את כל מה שנולד ומתפתח מתוך האדם היוצר. יש בה מחומרת הפיתוח התבוני המסודר, יחד עם חירות התחושה והרגש המיידי. מבחינה זו אין מוקדם ומאוחר ביצירה.

    תכלית היצירה היא קשר של תיקון בין אדם לזולתו, להטבת מצבו של האדם.

    הטקסט הוא הכלי.

    יש טוענים שכל טקסט הוא מוגבל, אבל זוהי טענה חמקנית. הטקסט קיים.

    למה הדבר דומה?

    למי שטוען כי יצר לב האדם רע מנעוריו או טוב מנעוריו.

    טענה שאין לה כל קשר ליצר, אלא למה שנעשה באמצעותו.

    היצר קיים והוא מספק את האנרגיה הדרושה לתקומתה של יצירה או לחורבנה.

    אם נפתח את עצמנו פנימה והחוצה נוכל לחוות את הקשר

    - בתחום האירוע האמנותי, שהוא המשל לחיים, וגם במציאות שהיא הנמשל.

    מערכת היחסים שבין הטקסט הנתון, שהוא נתח של היסטוריה,

    לבין החוויה האישית המיידית והאותנטית של האדם,

    היא אחת מהתופעות המסתוריות והמרתקות באדם,...

    (אמיר אוריין)

    (לקריאה נוספת: "המעגל הפתוח" מאת אמיר אוריין, הוצאת ספרית פועלים, 1998)


    פרשת השבוע: תצווה (קטע)

    (הקטע הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת קבוצתית ב"המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה) 

    21. כי תשא: שמות ל' 11 - ל"ד

    "וידבר יהוה אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו".

    "העשיר לא ירבה והעני לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת יהוה לכפר על נפשותיכם"!

    מחצית השקל כופר נפש, בלי הבדל בין עני לבין עשיר, זהו מס גולגולת, ופירושו שהכול שווים בפני האלוהים, אבל לא שווים בין אדם לזולתו. מבחינה כלכלית יש פה חשש לאפליה - לעשיר קל יותר לשלם את מחצית השקל מאשר לעני. הגישה הבסיסית של התורה היא שהאל נמצא במרכז ההוויה, היהודי הוא עבדו הנאמן, והכול שווים בפני האל. תפיסה חברתית הייתה מחייבת מס פרוגרסיבי: שכל אחד ישלם סכום יחסי לכמות ההון שברשותו.

    אפשר גם לטעון שנקבע שוויון בדמי הכופר כדי שלא לבייש את העני. אבל התוצאה היא שלא יכולתו של האדם לשלם את הכופר היא הקובעת, אלא דרישתו של האל. הגישה החברתית אשר על פיה כל אדם משלם ככל יכולתו ומקבל לפי צרכיו, היא מתקדמת יותר והנחתה, בין השאר, גם את התנועות הקיבוציות בישראל.

    בפרשת תרומה נדרשים בני ישראל לתת "תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו". שם התרומה היא תמורה לאל על שנתן תורה לעמו, דבר שהתרחש בזמן עבר. כאן מדובר ב"כופר נפש", לכפר על חטאים מן העבר ולמנוע צרות ופגעים בעתיד - מעין ביטוח חיים כולל.

    כופר הנפש מתקשר גם למִפְקדי-העם שנעשו בקרב בני ישראל לדורותיהם. דמי הכופר, השווים לכל נפש, משמשים מדד למספרם של בני הקהילה, והם בבחינת מפקד-עם. המפרשים מחלקים מפקדי-עם כאלה לשני סוגים: אלו שנעשו בשם אלוהים, ביד שלוחיו, ונועדו לקדם מטרות פנים-קהילתיות, ואלו שנעשו שלא בשם אלוהים, למשל מפקדים מטעם המדינה, שנועדו לעדכן את הנתונים במרשם האוכלוסין, למטרות שונות, כמו גם עדכון גביית מיסים. גם היום ישנם רבנים שדעתם אינה נוחה ממפקדים שאינם באים ביוזמתם הם, ומשרתים מטרות חוץ-קהילתיות. זו הסיבה שעדיין קיימים חוגים חרדיים המתנגדים למפקדים שבאו ביוזמת המדינה, ומשתדלים לחבל בהם. כדי שחוגים אלו יסכימו להשתתף באופן לגיטימי במפקדי המדינה, נדרשת להם הסכמה מפורשת מטעם רבני העדה.

    בפרשת ויקהל פוקד האל ביד משה להביא תרומה למשכן, "כל נדיב ליבו". כלומר, כל מי שמוכן לתרום סכום כלשהו, או שווה-ממון, מרצונו הטוב. כופר הנפש הוא סכום קבוע שאין בו בחירה. זוהי דרישה חיצונית-חברתית. אבל התרומה לבניין המקדש, שהיא תמורה למתן תורה, נתפסת כעניין אישי-נפשי. כותבי התורה מבקשים לראות בה לא רק פעולה בעלת משמעות חברתית אלא גם אישית, ועל כן התרומה הזאת תלויה ברצונו של כל אדם.

    כופר נפש מתייחס גם לפדיון שבויים. מנהג השבי הביא להתפתחות מצוות פדיון שבויים בהלכה. עקב מספר השבויים הרב במרד הגדול ובמרד בר כוכבא ניסחו חז"ל כללים ברורים לפדיון שבויים במשנה: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם" (משנה, מסכת גיטין, ד, ו).

    נכונות היהודים לשלם כופר נפש הביאה לכך שרבנים ופרנסי קהילה נלקחו כבני ערובה. במאה ה-13 המהר"ם מרוטנברג נכלא על ידי הקיסר רודולף הראשון בדרישה לכופר נפש. המהר"ם סירב לתת לתלמידיו לפדותו עקב הכלל המובא במשנה והחשש שפדייתו תביא לחטיפת רבנים חשובים אחרים והתרוששות הקהילה היהודית. עקב כך הוא נשאר בכלא שבע שנים עד מותו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מכן גופתו נפדתה. תקדימים אלו משרתים עתה את המתנגדים להחזרתו של גלעד שליט משבי ה"חמאס".

    ...

    (אמיר אוריין, קטע מתוך "פרשת השבוע", תיאטרון החדר)


    "נמר בוער" - שרית פוקס (8)

    כותרת משנה: מותו וחייו של נסים אלוני

    הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, פרוזה, 2008

    זהו בלי ספק חיבור חשוב ביותר שנכתב על אלוני ואחד מהחיבורים החשובים ביותר שנכתבו על היצירה הישראלית לדורותיה. ספר מרתק, מפתיע, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות וגילויים שלא ידענו. האם ייתכן שיצירתו של אלוני שואבת מהלם הקרב שחווה כחייל במלחמת העצמאות? שרית פוקס חודרת אל הנימים הדקים ביצירה של אלוני ומגלה כי אכן כן. בשבועות אלו אנו מביאים קטעים אחדים מתוך הספר החשוב הזה.

    מתוך הפרק הרביעי: "הנה אני, הגולה האמיתי, חוזר אל מקקי ארצו"

    (ללא הערות שוליים)

    "זה לא בשבילי"

    יעקב (מלכין) ונסים (אלוני), שני מנהיגים שעתידים לצאת לדו קרב שקט, רצו לבנות בפריז בסיס לתיאטרון שבו נסים יהיה הכותב המרכזי. תיאטרון האבסורד היה אז סיסמת האוונגרד. ההגדרה נטבעה על ידי חוקר התיאטרון האמריקני מרטין אסלין. הכוונה הייתה למחזאים שעסקו בתחושת אין בית בעולם: גלגול האבן שלעולם אינה עוגנת בראש ההר, חיים בתנועה פיזית נטולת הסבר מטאפיזי. ספרו של אלבר קאמי המיתוס של סיזיפוס, שיצא לאור ב-1942, התווה את הכיוון של תיאטרון האבסורד.

    בפריז פעלו בשנות החמישים כשישים תיאטראות. קאמי עצמו ראה באמנות התיאטרון את הפעילות הנשגבת ביותר, האוניברסאלית מכל הפעילויות הספרותיות. "תיאטרון הוא מנזר, העבודה בתיאטרון מפרידה אותך מהכול ומעלה אותך אל מעבר לעולם," אמר לעיתון התיאטרון "פארי תיאטר". כתיבת מחזות הייתה בעיניו "שיא אמנותו של סופר."

    פליס מלכין הקריבה את מכונת הכביסה שלה למען כרטיס טיסה, והחלה לחפש בעולם יוצרים שיעבדו עם הקבוצה ויגבשו אותה: במאית התיאטרון האנגלי המהפכני ג'ון ליטלוּוד הסכימה לרגע לעבוד עם הקבוצה, אבל נדהמה לשמוע שהכוונה היא לעבוד בעברית. החוקר והבמאי האמריקני אריק בֶּנְטְלי הודיע שהוא מוכן להיות השני שיעבוד איתם, כי כבר ראה קבוצות כאלה שהתפרקו. פליס נסעה לשוחח בצרפתית עילגת עם רולנד בארת', הפילוסוף החוקר שהיה יועץ ועורך בכתב העת של ה-TNF. (Théâtre National Populaire), תיאטרונו העממי המהפכני של ז'אן וילאר, והוא שהציע את הבמאי והמפיק ז'אן-מארי סֶרוֹ.

    סרו צעד בראש מחנה התיאטרון החדשני בפריז, והעז להעלות את מחכים לגודו ב-1953 בבימוי רוז'ה בְּלן. סרו האמין בתיאטרון משולל מלודרמה, ריגוש או הזדהות על הבמה, מפני שתפקיד התיאטרון הוא לשקף את בני האדם מעוקרי הרגש בעולם הטכנולוגי של התקופה. ברכט העריץ את סרו על השילוב בין שיטתו, שחתרה לניכור והצטיינה בדיוק, לבין הארומה הצרפתית: המילה המודגשת, הג'סטה הנדיבה. סרו הקים ברובע הלטיני, יחד עם רוז'ה בלן, את תיאטרון בּאבִּילוֹן, שהעלה את ברכט ופרץ את דרכם של בקט, ז'נה, אדאמוב ויונסקו. אלא שכשמשלחת פורצי הדרך הישראלים הגיעה לפריז תיאטרונו נסגר והמבנה נהרס, שכן סרו לא העניק תפקידים לשחקנית שהייתה פילגשו של בעל התיאטרון.

    "אנחנו קבוצת שחקנים, כותבים, אמנים, מהטובים בארץ ישראל," אמרה פליס היפיפייה לסרו, "נמאס לנו מהתיאטרון כפי שהוא. אנחנו רוצים להקים תיאטרון חדש לפי דרכך. אין לנו כסף, לא נוכל לשלם. אנחנו רוצים לעבוד איתך שנה. כשנעבוד, נחזיר את הכסף." עיניה הבוהקות של פליס והארומה האקזוטית של ישראל בפריז שכנעו את סרו. הוא מצא מקום לערוך בו חזרות באולם הליגה לחינוך חילוני. יעקב ופליס ארגנו מלגות לחלוצי פריז הישראלים משגרירות צרפת. מלכין עבד גם כעוזר לנספח התרבות בפריז ופתח אולפן לעברית.

    המטרה של נסים אלוני, המלך המיועד של התיאטרון הישראלי, הייתה לכתוב, בעוד יעקב מלכין יפיק ויניע, פליס תכין תפאורה, השחקנים ילמדו משהו לא מוגדר בעיניו מז'אן-מארי סרו, אבל ישחקו בעברית, את הטקסט שלו. וסרו? סרו אמור היה להיות מלכד הקבוצה. אבל סרו היה בעל חזון, הוא רצה להנחיל תורת חיים. סרו הביא לחזרות מחזה של פירנדלו או ברכט. ובצרפתית. לא היה מקום למלך אחר לצד נסים. "זה לא בשבילי," אמר נסים, ישב באולם מרחוק ועישן בחזרות. סרו ביקש שיעלה לבמה עם השחקנים. "זה לא בשבילי," נהם נסים.

    באופן סמוי, התחולל פה גם מאבק של שני גברים על מלכות ואישה: נסים מול יעקב. מלכין ראה עצמו יוזם ומנהיג. הוא שהכניס את אכזר מכל המלך ל"הבימה", למרות התנגדות האחרים. מלכין הרגיש שנסים מנסה לנשלו, לנגוס בהישגיו. נסים כתב לאשתו רותה שמלכין מתנשא עליהם: עליו, על יוסי ועל חזקיהו.

    במרס 1957, ארבעה חודשים לאחר תחילת העבודה עם סרו, כתב נסים לידידו המחזאי בן-ציון תומר ולרות אשתו: "לא נרחיב את הדיבור על הקבר הרענן של הקבוצה."

    נסים הפסיק לבוא לחזרות. גם יוסי (בנאי) וחזקי (אבנר חזקיהו) התלוננו: הם עמדו על הבמה, עבדו על אדם הוא אדם של ברכט. סרו העיר להם: "לא כך מדברים כשאתה עני וקר לך", והדגים איך אדם רעב מגן על האוכל שלו. חזקי ויוסי התרגזו. ריאליזם זה לא בשבילם. להם יש קסם משל עצמם. מישהו כאן לא יודע שהם השחקנים הגדולים בעולם, שנסים אלוני הוא פאר המחזאים.

    סרו התחיל לאבד עניין בקבוצה המוזרה. היו גם מריבות עלובות על אוכל. חזקיהו ובנאי גרו אצל משפחת מלכין והתווכחו כמה ישלמו ומי ישלם. נסים היה כל כך עני שכמעט חשב לגנוב. הוא כתב ל"דבר שבוע" אגרות מפריז, ניקה את רצפת הסוכנות היהודית, תוך הפוגות לקריאת "אלט נוילנד" של הרצל שמצא שם, ורותה אשתו שלחה לו את כספי המלגה החודשיים: 100 דולר. כשהיה רעב, הבליג והתארח אצל פליס ויעקב. הקשר (הייחודי) עם פליס נמוג בעצם. בימים חגיגיים היו חזקי ונסים קונים לעצמם בגט עם גבינת גרוייר. אם נשאר כסף, הלכו לקולנוע...

    (המשך יבוא)


    מאיה הובני-שטיינמן: עכשיו, יין אדום

    1.

    עכשיו, אהבתי נמזגת לחיקך כמו אש

    מבשלת את חוקי הזמן

    מקיפה את חלציך בהילה של אור

    נוגע בגופך כדור של בדולח

    המגלה לי עברים ועתידות

    2.

    מעל יין אדום צעיר

    גופך מבעבע

     סתום בי כפקק השעם

    מתרכב עם ריחותיי

    עד אשר שוכח צורתו

    (מאיה הובני-שטיינמן)


    בס"ד

    מיכאלה למדן: אני רוצה התחלות

    אני רוצה לכתוב לרוח

    והדלתות

    לילדים, לרוקדות

    לטיפשוּת בערימה

    לכאילו

    דממה

    למסטיק

    לנחמה

    לאלכס

    לחממה מה

    שיש בו מה

    ואני כותבת

    בסוף

    המון

    התחלות

    (מיכאלה למדן) 


    מולי ש' אנצ'ל: פֶּרֶץ הַשְׁרָאָה

    הָאשֶׁר הוּא גְּבִינָה צְהֻבָּה

    הָעוֹלָם הוּא פִּתָּה

    הַיָּרֵחַ הוּא כַּדּוּר פָלָאפֶל

    הַטְּחִינָה הִיא אֶנֶרְגְּיָה

    הָרֹעַ הוּא חֲבִיתַת יֶרֶק

    תּוּתִים הֵם קִנְאָה

    בָּנָנוֹת הֵן שִׂנְאָה

    תּוּת-בָּנָנָה הֵם שִׂנְאָה וְאַהֲבָה

    (העברה: אורה אנצ'ל נחמה)


    שאול דישי: פינתו

    מתוך מלמוליו של ההולך למיטה בליל חורף קר

    איזה חום, איזה קור, איזה כפור,

    איזה מיץ, איזה קפיץ, איזה שפיץ.

    8.3.2009

    --------------

    עובדות מדויקות

    זה לא אני זה הוא,

    זה לו לי זה לו,

    זה לא, לא - זה כן.

    וכך הלאה ... וכך הלאה,

    מתים לקראת הסוף וזה

    מה שעושה אותו סוף.

    11.03.2009

    --------------

    שאול דישי  ©  קול הזכויות שמורות.


    הכתובת על הקיר

    -------------- -------------- --------------

    דייט עם חפץ
    טקסט:

    "שלום, שמי שרון, צעירה בנפשי, מעניינת ולא שגרתית, מחפשת בחור שבעיקר יעשה לי טוב. אני מציעה שנקבע דייט ואחר-כך נראה"

    (פרסומת בתעשיית הדייטים).

    תת-טקסט:

    "שלום, שמי שרון, מרגישה זקנה, משועממת ומבואסת מהחיים. עברתי שלושה ניתוחים למתיחת פנים וקבעתי ניתוח רביעי לעוד חודש. מחפשת אובייקט מיני, שימלא את הצרכים שלי, יוציא אותי לבילויים ויבזבז עלי הרבה כסף, ייתן לי את התחושה שאני נחשקת. אם הוא עשיר, אני מוכנה לעיין באפשרות שנתחתן, אחרי שנעשה חוזה עסקי לחלוקת רכוש. מה אני מוכנה לעשות בשבילו? אני לא מבינה. על מה אתה מדבר?"

    -------------- -------------- --------------


    עד כאן קטעים אחדים מתוך האיגרת השבועית, 12.3.2009

    לקבלת האיגרת המלאה:  orian01@bezeqint.net   


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה