על קצה הלשון פרק 3.

 פרק 2 הניח טענות וטענות נגד בין שני הוגים, אפלטון ואריסטו. משפטי הטעם שהניחו השניים הפכו להנחות יסוד בביקורת הספרות והאמנות בפואטיקה האריסטוטלית. 

הנחה ראשונה של אריסטו.אריסטו דורש עולם דמוי המציאות, שהוא קורא לו עולם "מסתבר". המסתבר עבור אריסטו הוא קטגוריה החוצה את האמיתי ואת השקרי. אריסטו - מצד אחד יכולים להיות סיפורי מעשה שלא היו ולא נבראו, על אנשים שלא היו ולא נבראו, אבל מה שחשוב שיהיה בהם הוא מה שמכונה היום "אמת אמנותית". מצד שני, יכולים להיות סיפורים אמיתיים לחלוטין, והסיפורים האלה יהיו בלתי משכנעים מבחינה אמנותית. אין די בעובדה שסיפור מוחזק כאמיתי על-מנת לעשותו לחומר יצירתי. דרכם של הטרגיקונים הייתה להיאחז בסיפורים המוחזקים בעיני הקהל כסיפורים אמיתיים. בעניין זה מגלים מחברי הקומדיה את האופי האמיתי של השירה ושל התיאטרון. הם מגלים שהנושא האמיתי הוא אפשרות מסוימת של הטבע האנושי ולא דווקא עובדות היסטוריות. בהתאם לכך מנחה אריסטו את המשוררים, לנהוג חופש בסיפורים המיתולוגיים או ההיסטוריים על מנת להשיג את האפקט האמנותי, עם זאת לשמור על מסגרת בסיסית של הסיפור. המשורר צריך להעדיף דברים שהם בלתי אפשריים ומסתברים על האפשריים שהם בלתי משכנעים.  דרישתו של אריסטו היא להכרה באוטונומיה של הדמיון לעומת האמת המדעית.

סוג זה של ביקורת הערוך בצורה פונקציונאלית כלפי תכלית נתונה, מקנה להליכי השיפוט ושל הערכת האמנות אופי רציונאלי. כלומר: ההליכה מן התכלית הכללית שאמורה למלא ז'אנר מסוים אל גזירת האמצעים הטובים לבדיקה ושיפוט של יצירות אמנות. הקלאסיקה היא הדוגמה לגישה הנאמנה ביותר למסגרת הטיעון שקבע אריסטו. 

הקלסיציזם אינו תופעה חד- פעמית בתולדות האמנות והספרות. זוהי מגמה בת מאות שנים. אנו מכירים את הקלסיציזם ברומה העתיקה של ימי אוגוסטוס, בתקופת הרנסנס בעיקר במאה ה - 16,  ובצרפת של המאה ה - 17. המאחד בין כל התקופות השונות הוא הדבקות במודלים הנחשבים קלאסיים. במחשבה הקלסיציסטית אופיינית ההנחה שקיימת יצירת מופת שבעקבותיה צריך ללכת. המבקרים הקלסיציסטיים מאמינים שקיימות יצירות מופת שהם מודלים קלאסיים לאפוס, לטרגדיה, לקומדיה, לפסטוראלה, לסטירה, ולאלגיה..לספרות, לציור, לפיסול ולאדריכלות.

המבקרים הקלסיציסטיים אינם מכירים בכל חידוש, או באפשרות היווצרותם של סוגים חדשים. על פי תפיסתם של הקלסיציסטיים העולם נחלק למספר היבטים - קומי, טרגי, פסטורלי, אידילי והסאטירי. היצמדות לז'אנרים אלו מעוגנים בדבר תפקיד האמן שהוא ללמד ולענג גם יחד.  הקלאסיקה נשענת על ההנחה השניה של אריסטו הטוענת שתפקידה של האמנות היא להשיג שחרור של עודפים רגשיים אי-רציונאליים על ידי ערעור של רגשות שהיא תכלית הקשורה במושג של הקתרזיס, תכלית פסיכו תרפויטית. גישתו של אריסטו לאמנות היינה תרפויטית ולא קוגניטיבית. דמוי המציאות אינה מטרה אמנותית בפני עצמה אלא אמצעי הכרחי להשגתה.

המטרה האמנותית היא ליצור אמוציה ולהביא באמצעותה לפורקן של מצבורים אמוציונאליים שבנפש הצופה. המודל של הביקורת שאריסטו הציע שרד ונשאר רב השפעה במשך כ - 2000 שנה עד למחצית המאה ה- 18. דרישתו של אריסטו היא לז'אנר ולא לאוניברסאליות.

גם האפוס וגם הקומדיה במבנה שלהם דומה למבנה של הטרגדיה. בראש היה מועמד איזה ריגוש, או תהליך פסיכולוגי, שהטרגדיה, האפוס או הקומדיה אמורים לגרום אותו, לאחר מכן כל מיני דרישות לגבי המבנה של הז'אנר ורק בסוף הדרישה לאוניברסאלי. הדרישה של הקלאסיפיקציה היא מודל ממיין להגיע למובהק ביותר שהוא המופתי ביותר. הוא מתגלה ברעיון שעל האמן לחקות את הקיום המובהק ביותר שלו. קיום דרישה זו אינה נמצאת בטבע אלא באידיאה לחיקוי השלמות. 

מבקרים משבחים את שיקספיר על כך שבאוטלו הוא מגלם את מהות הקנאה כלומר, את התגלמות האידיאה המגלמת את הצורה המושלמת ביותר של הקנאה, ולא האינדיבידואל החושד באשה (כך האהבה בין רומיאו ויוליה). בציור ובפיסול נחשב מודל אישה שישבה לפני האמן, לאמתלה בלבד, העיקר הוא שדרך המודל המוחשי יחקה האמן את האידיאה של היופי שהוא מעבר לכל דוגמא מוחשית. זיקה זו להיבטים מוגדרים של העולם גררה אחריה את הדרישה לז'אנרים טהורים אשר מאפיינים עד היום את הביקורת הצרפתית.

 ויכוחים רבים היו בכל התקופות סביב הגדרת הכללים וסביב הדגשים שונים על אותן יצירות. ויכוחים אלו החמירו יותר  בעקבות העלתו של מחזה הקרוי "לה-סיד" של קורני. במחזה זה הגיבור הוא שר צבא היוצא תוך זמן קצר פעמיים לקרב, בזמן שהדרישה של הז'אנר הייתה לזמן עלילה של 24 שעות, ולא יותר. הטיעון על המחזה הוא הפגיעה בהסתברות של ההיגיון . טיעונו של קורני כלפי המבקרים הייתה שהוא נאלץ לפגוע באחד מן היסודות על מנת להביא את המחזה לכלל גבוה יותר שהוא האמינות.  

מסגרת הדיון הקלסיציסטית להערכת האמנות, עורערה במאה ה - 18. מבקרי הספרות והאמנות הגדולים במאה ה - 18 לא מצאו צידוק לדבקות הבלעדית במודלים קלאסיים והתחילו להכיר ולתת תוקף לז'אנרים חדשים. 

כיוון חדש זה הוביל לעידן חדש, למושג הגאון. מושג הגאון כתפישה חדשה של האישיות היוצרת והאישיות הקולטת. במאה ה - 18 הופיע המקוריות והדרישה למטרות חדשות כתכונה אסתטית רצויה כשלעצמה, וללא הגבלות קודמות. דוגמה קיצונית המצביעה על השבר בשינוי של הז'אנר הקודם הוא טיעונו של אחד המבקרים , דריידן שטען,  שקספיר אינו יכול להיחשב טראגיקון גדול או למחבר קומדיה גדול, אלא רק למשורר גדול, מפני שאינו מתאים למודלים הקלאסיים. יצירותיו הם תערובת של טרגדיה עם קומדיה ובכך הוא מערער את טוהר הז'אנר. על פסק דינו זה של דריידן מערער מבקר הספרות הבולט ביותר בביקורת האנגלית במאה ה - 18.

סמואל ג'ונסון בפסוקו המפורסם הנחשב למערער הקלאסיקה הדוגמטית. שיקספיר אכן אינו נאמן למודלים קלאסיים, אבל הוא עושה זאת מפני שבמציאות, בחיים, מעורבים הטראגי והקומי זה בזה. בכך הוא נאמן יותר לטבע שהוא המציאות האנושית. המציאות על פי ג'ונסון אינה טהורה כפי שמבקשת הקלאסיקה, ומוסיף על כך, יתכן ערעור כלפי פסק דינה של הביקורת בפני בית הדין של הטבע.

 ג'ונסון נותן משמעות כפולה לטבע , טבע המציאות וטבע האדם. אם מצליח האמן לייצג את המציאות וגם להשפיע על הקהל שלו, הריהו הוא פטור ומשוחרר מגזר-דינה של הביקורת. כלומר מן החובה להתאים את עצמו למודלים הקלאסיים. במהרה נולד הז'אנר החדש ה"דרמה" המבוססת על קונפליקטים של החיים היומיומיים הקשורים עם המשפחה ועם המקצוע. במהלך המאה ה - 18 הז'אנר של הדרמה הבורגנית נעשתה מקובלת וזכתה להערכה והוכיח למבקרים ששדה היצירה פתוח לחידושים.  מתוקף ההצלחה נשמעת הדרישה להתאים את הז'אנר תמיד לקהל ולתביעותיו. התאמה זו הולידה קריטריונים חדשים כמו נאמנות למציאות ולטבע האדם על כל גילוייהם. המבקרים החדשים של המאה ה - 18 מתחילים לראשונה להבין, שהציר של נאמנות לטבע (הנושא) ויכולת ההשפעה על נפש הצופה (הקהל) חשובים יותר מהנאמנות למודל הקלאסי.

מחשבה זו הביאה את הרקע הרעיוני למושג הקונבנציה, העתיד למלא תפקיד מרכזי במחשבה האסתטית של מאתיים השנים האחרונות. רעיון הקונבנציה היא קיומה של נורמה המבוססת על הרגלים ועל ציפיות של קהל בתרבות ובתקופה מסוימת. עד מהרה מופיע מחשבה פילוסופית המספקת הערכה מחדש לכל מה שקשור לאמנות. מושג מרכזי של המחשבה האסתטית באותה תקופה הוא מושג "הגאון", הגאון מצליח ליצור משהו חדש מבחינה אמנותית. הגאון יוצר יצירה חדשה שאינה תלויה בדגם קודם והוא פרי האינטואיציה שאת הכללים על דרך זו ניתן ללמוד רק לאחר מכן. באישיות הצופה, הקורא, המתבונן או המאזין יש כושר המקביל לכושר הגאוניות של היוצר, כושר זה נקרא הטעם, שגם הוא פועל ללא כללים. 

המשך יבוא...