בתמונה הזו של רון ארד השתמשתי לפני המון שנים. זה היה אחד הפוסטרים הראשונים שעשיתי, והראשון שמישהו אחר הדפיס על חשבונו.
זה היה בתשעים או תשעים ואחת, היו כבר שנתיים או שלוש שאף אחד לא ידע איפה רון נמצא, והתפתחה אצלי איזו הרגשה שהולך ונבנה כאן משהו שיהיה בו יותר ויותר מן הסמל ופחות ופחות מן האדם הקונקרטי, אחד כזה שנסיבות חייו הביאו אותו לצאת בוקר אחד למשימה מסויימת ולא לשוב ממנה.

על הפוסטר, מתחת לצילום, כתבתי "רון בלב". הרגשתי מיד שזה מריח מסנטינמטליות אבל חשבתי שאין לי משהו יותר מוצלח להגיד למישהו שאולי תקוע במצב הכי לא סנטימנטלי בעולם. באותם ימים עבדתי בבית "על המשמר", ומנהל הדפוס היה כל כך נרגש מהסקיצה שתלתה אצלי במשרד, שמיד הדפיס כמה מאות עותקים על דעתו.
כמה שבועות מאוחר יותר שיחרר בועז שרעבי לרדיו שיר שהופיע בו בדיוק המשפט הזה - רון בלב - ואני התבאסתי ושמתי את כל הפוסטרים מתחת לשולחן העבודה, מתוך כוונה להוריד אותם לזבל יום אחד כשאהיה חזק מספיק כדי להרים 15 קילו נייר. כמה שבועות מאוחר יותר קיבלתי טלפון מנציג של איזו תנועת נוער, שאיכשהוא כבר ידע על הפוסטר, ששאל אם יש לי כמה עותקים בשבילם לאיזו הפגנה, ומספר שעות מאוחר יותר הגיעו שלושה נערים חסונים בחולצות כחולות עם שרוכים תואמים, וככה נשארתי חלש כאוות נפשי עד עצם היום הזה.

רון ארד לא היה הראשון ולא יהיה האחרון. המרחב בו בחרנו לחיות מציע לחלקנו את האפשרות להיקלע מעת לעת לכל מיני סיטואציות כשהם מתעוררים לעמל יומם.
אני, למשל, צריך להשאיר הבוקר את הילדים בפתח בית הספר, והחל משמונה וחמש דקות לגלגל את יומי בין בתי קפה וסידורים של לפני שבת, ארוחת בוקר פה, צהריים שם, אולי משהו לשתות בשעת בין ערביים. בקיצור - זה לא שלא תהיה לי הזדמנות להידרס היום על ידי משאית או שיקרוס מעלי איזה גג בניין וזהו, אבל בכל זאת - להתיישב במטוס קרב ולטוס למשימה, או גרוע מזה - לשבת בעמדת שמירה ולחכות שהשעות יעברו - אלה בטוח נקודות פתיחה פחות מעודדות לתחילתו של יום.

מה שנשאר בזכרון הקולקטיבי שלנו מרון ארד, וזה בעצם מה שרובנו יכולנו לדעת עליו מלכתחילה, אלו שתי תמונות: זו שמשומשת כאן, צעיר ויהיר, מסתכל לעבר המצלמה, הצלם ושאר העולם קצת מלמעלה, נו - בכל זאת טייס. וזו שבה הוא מזוקן ועייף ומעט יותר מבוגר, ובעיקר - עם מבט חלול בעיניים, שנשלחה מלבנון בימים בהם כנראה עוד היתה הזדמנות שפוספסה, לפי הסיפורים, להחזיר אותו לביתו.
גם על גלעד איננו יודעים הרבה יותר מאשר התמונה ההיא עם תנועת יד ימין שנסגרת לכיוון עצם הלחי (מי שזה לא מצטייר לו בראש יכול להעיף מבט בגלריית "השבוע במעריב של שבת", במרחק שני דפים מכאן, כי עשיתי ברכת שנה טובה עם התמונה הזו בדיוק). תסתכלו, גלעד, באופן טבעי, יותר רך, פחות בטוח בעצמו, דווקא יושב ומביט כלפי מעלה - ילד, למרות שאני לא בטוח שפער הגילאים בין רון וגלעד בשתי התמונות האלה הוא גדול.

בעצם גם על גלעד שליט לא היינו אמורים לדעת יותר מדי. היה יכול לעבור מולנו ברחוב, יכולנו אפילו להיתקל בו כתף אל כתף ולומר סליחה או להתרגז על חוסר תשומת הלב של הצעירים בימינו - כל אחד לפי נטיות ליבו. אבל נהייתה סיטואציה - קודם צבאית, אחר כך פוליטית - וגם גלעד שליט נהיה לחופש נולד.

והנה השבוע - חגיגות המסע אל תום האלף של גלעד שליט. אלף ימים בשבי. איזה פרסומאי כבר הגה את הקונספט הכל כך אווילי שאסור לעבור למספר בן ארבע ספרות. וההיסטריה הישראלית, שהולכת ומשפרת את עצמה מיום ליום, לא פוסחת על ההזדמנות.

אין לי מושג מה הממשלה אמורה לעשות בעניין שליט, וזה גם לא לגמרי ענייני. ככה היה גם עם רון ארד, ויותר מהכל עם מדחת יוסף, שלא זכה לחגוג 1,000 ימים בשום מקום, אלא דימם בערך 250 דקות בקבר יוסף בראשון לאוקטובר 2,000, מבלי שאיש ינקוף אצבע למענו, עד שנדם.

סתם.

שתהיה לכולם שבת שלום.

וחוץמזה תקישו לעצמכם את השמות מדחת יוסף, גלעד שליט ורון ארד כדי להגיע לדפים של מדחת, גלעד ורון בוויקיפדיה. כל אחד נהיה ערך מילוני יבש ותמציתי. אני מוצא שזה קצת מטורף אבל מרתק.
שווה לקרוא רגע לפני שעוברים להורוסקופ.