למתווכים, כידוע, בניגוד לעורכי דין – יש שם טוב, והם ידועים בישרם ואמינותם.

כעו"ד הובאו אלי לא מעט עיסקות על ידי מתווכים. לא משום שהתחלקתי עימם בשכר הטירחה – פשוט משום שביצעתי את העבודה גם בתיקים מאוסים למהדרין. (ראו, לדוגמא, הפוסט "עו"ד ד"ר ס.ק.")

אלא שפוסט זה מוקדש לאותן פעמיים, בהן הלכתי עם מתווכים למצוא דירה לעצמי.

שתיהן מסוף שנות השמונים:

I. אנו, אשתי ואנכי, מגיעים אל המתווך. המתווך מוכר לי מעסקים קודמים (ואני כותב זאת, כדי להבהיר שהוא אמור לדעת עם מי יש לו עסק).

הוא מספר לנו שיש לו דירה מעולה בהדר הכרמל. מקום טוב, בנין בן שבע שנים בערך, לא הרבה מדרגות, אולי עשרים-שלושים, עברה שיפוץ מאסיבי ("רק לשטוף את הרצפה ולהיכנס לגור").

אני שואל באיזה רחוב.

הוא נוקב בשם הרחוב.

אני מסביר לו שמרבית הרחוב נבנה בשנות השלושים-ארבעים, ורק המגדלים בקצהו המרוחק נבנו באמצע שנות השבעים (כלומר, בני 15 באותו זמן). אין "בנין בן שבע שנים" ברחוב זה.

מה לעשות, אני יליד חיפה.

מאחר שאיננו פוסלים בנין ישן, ומאחר שמשבצת הזמן בבוקר זה כבר פונתה, אנו נוסעים עימו לאותו בנין בהדר. חזיתו מוכרת לי, כמובן. הסגנון-שאין-לטעות-בו – סוף שנות הארבעים. איכות הטיח הנחותה בכניסה – ראשית ימי המדינה, או אולי סתם אחזקה לקויה.

עד כאן לענין "בנין בן שבע שנים".

אשתי היא המתמטיקאית שבינינו, היא סופרת מדרגות. עלינו למעלה מ-60 מהן טרם שהגענו לדלת. זו מצופה ומעוטרת בחוסר מקצועיות ובחוסר טעם מוחלט, ועם מרווח גדול מדי בינה לרצפה. אנו כובשים חיוך ונכנסים פנימה.

מדובר בשתי דירות שאוחדו, ועובדה זו מורגשת היטב.

קירות המבואה והסלון מצופים במעין נטפים ארוכים בצבע בהיר. מי שטיפל בדלת החיצונית – טיפל גם ביתר הדלתות בדירה, ובאותו חוסר מקצועיות. כמו תיאור ביתו של דאנגלאר ב"הרוזן ממונטה קריסטו" – "פאר  כבד וטעם גרוע". טוב, אולי הפאר לא כזה כבד.

נחסוך מכם את היתר.

אנו לא חוזרים עם המתווך. מחכים שיצא מטווח ראיה ושמיעה לפני שאנו מתפרקים בצחוק אדיר. "צריך להחזיר למצב שלפני השיפוץ, ורק אז לשטוף את הרצפה ולהיכנס לגור" אומרת אשתי. 

II. מתווך אחר מציע לנו דירה חדשה בבנין מדורג, באחת השכונות שנבנו אז על הכרמל, בצידו המערבי.

אנו מגיעים. שני מבנים אנו רואים, ופניהם פני צפון.

אנו מובלים אל המזרחי שביניהם.

אנו נכנסים פנימה.

לחדרים שבצד המזרחי, עקב הזוית בה נמצא הבנין, מובטח – כמו במקום מפורסם אחר – שהשמש לעולם לא תזרח בהם. בצד המערבי – היא תזרח רק לשעות ספורות אחה"צ.

טוב, את היום כבר בזבזנו, אבל יש לדירה עוד תקווה אחת. מרפסת הנוף. היא פונה אל הוואדי, ובהיות הבנין מדורג – דבר לא יסתיר את הנוף. זה אמור להיות הפיצוי על יתר הדירה.

אנו יוצאים למרפסת המוארכת, ומעבר למעקה שלה, במקום בו אמור להימצא נוף הוואדי, מצוי אגן בטון מוגבה, ובו, חשופים לשמש, שני דודי השמש של שתי הדירות שמתחתנו.

אשתי כמעט מתמוטטת מצחוק, והמתווך באמת לא מבין מדוע.

וכאילו כל זה לא מספיק, המתווך מסביר לי כי לא נוכל להצהיר על הרכישה עתה, משום שבעל המגרש, שקיבל בעיסקת הקומבינציה כמה דירות, כבר מיצה את הפטורים שלו ממס שבח, ויהא עליו לחכות כשלוש שנים טרם שיוכל להצהיר על המכירה הבאה בפטור ממס שבח.

- "אז למה אתה טורח להציגה למכירה?"

- "לא, אפשר לסדר את הדירה בינתיים... אני לא כל כך מבין בזה – תדבר עם בעל המשרד. יש לו דרך".

- "לא דרך חוקית".

- "לא-לא – דרך חוקית לגמרי".

כאן כבר ניצתת בי הסקרנות המקצועית. לא כל יום מתיימר מישהו להציג לי דרך חוקית להעלים מס.

עד אותו יום, הדרך החוקית היחידה שהכרתי לא לשלם מסים, היתה להיבחר כנשיא המדינה.

אני קובע פגישה עם בעל המשרד.

יתכן שהמלווה שלנו סיפר לו שלי ידועה דרך כזו, כי מסתבר לי שבעל המשרד מצפה תחילה לשמוע ממני.

כשהוא מבין שממני לא ירוויח מידע – הוא מפרט את הצעתו:

אנו נשכור את הדירה ליתרת השנים עד למועד הפטור, כאשר יש לנו אופציה מוחבאת בנאמנות, בסוף התקופה, להתקשר בחוזה רכישה, במחיר שהוא היתרה שלאחר תשלומי השכירות.

המוכר הוא רווק, כך שאין סכנה מצד שלישי.

"אתה הבנת את זה, ברוך?"

אני כמובן לא אגיד לו את הסיבה האמיתית למה לא אעשה זאת. אבל יש מספיק סיבות אחרות שהוא כן יבין.

"יפה", אני אומר לו. "עלינו לחכות כשנתיים וחצי עד להתקשרות לרכישה.

 - בשנתיים וחצי הוא יכול להתחתן?

- יכול להוליד ילד?

- ויכול למות בתאונת דרכים.

כל מכר במצב כזה – כפוף להסכמת בית משפט. יש סיכוי שבית משפט יאשר למכור את רכוש הקטין בפחות משוויו המלא?" 

מה לעשות – השקר, אין לו רגליים.