כמה אתה יכול ללמד אותי, ואתה רק בן שנה שטפתי כלים ושמעתי אותך משמיע קולות התלהבות חיפשתי על מה את מסתכל וראיתי שיונים בנו לנו קן בסלון על הסיפרייה סוף סוף גיליתי מה הסיבה שהן נכנסות לנו לבית כבר יומיים ומנהלות איתי מלחמת התשה ובאינסטיקט בסיסי זרקתי משהו לכיוון שלהן שיעופו, אחת עפה, אחת נשארה, זרקתי עוד משהו והיא עפה גם. לקחתי אותך לישון וכשחיבקתי אותך ושרתי לך את "קן לציפור" עד שנרדמת, עברו בי הרבה מחשבות. היונה שעפה ראשונה זה בטח האבא היונה שהתעקשה להישאר זו בטח האמא שחיבקה את הביצים שלה כמו שאני חיבקתי אותך מה עשיתי??? ברור שלא הייתי משאירה את הקן בסלון ברור אבל הבנתי שכמו שהרסתי את הקן שלהם אני הורסת את הקן שלי הבנתי שכל המלחמות האלו עם אבא שלך לא יביאו אותנו לשום מקום טוב שכל הדברים שמפריעים לי יכולים להיפתר עם ניקח עזרה מבחוץ שיש לנו קן חזק ויציב שיש סדקים שצריך למלא שיש דברים שאצתרך להתפשר עליהם לעד... יום אחד אהיה מספיק מבוגרת לשבת ולהביט לאחור ולדעת בוודאות, האם צדקתי או עשיתי טעות אולי כל כך שנראה לי עקוני כל כך היום, ייראה לי שטותי בעוד שנה אולי כל מה שמכעיס אותי עכשיו יצחיק אותי בעוד חודשיים אולי כל מה שמדאיג אותי היום, מחר יהפוך לזיכרון... ואם אהיה כאן מחר אז סימן ששרדתי ואני חזקה, יותר ממה שלפעמים אני נוטה לחשוב |