לפעמים בא אלינו למעבדה איזה ילד נחמד שהתחביב שלו זה אלקטרוניקה ומחשבים ומבקש חלקים ישנים,הוא אומר שהוא רוצה לפרק ולראות את איך החלקים בנויים ונראים ואז להרכיב אותם מחדש.כשהוא בא פעמים קודמות זה היה באמצע יום עבודה לחוץ כשלאף אחד אין זמן אפילו להסתכל אליו ובאותו זמן הוא רק נראה והרגיש כמו מטרד שאתה רק רוצה להתפטר ממנו כמה שיותר מהר כדי שיעזוב אותך במנוחה.

יום חמישי האחרון נשארתי לבד במעבדה והוא בא וביקש שאני אמצא לו לפטופ ישן שאין לנו שימוש בו,החלטתי להקדיש לו זמן אפילו שהייתי לבד והיתה לי מלא עבודה.מצאתי לו מחשב ממש ישן ונתתי לו מברג כי הוא היה כל כך נלהב שהוא רצה להתחיל לפרק כבר במקום.הוא לא הפסיק לשאול שאלות טכניות,כל כך מתעניין וצמא לידע.מדהים לראות את הברק הזה בעיניים שלו כזה שרק אצל ילד אפשר לראות.זה היה כזה כיף לראות את הכרת התודה שלו,הוא חיבק אותי ואמר שהוא נורא אוהב את המעבדה שלנו ושהוא מעריץ אנשים כמוני שיודעים כל כך הרבה במחשבים ושהוא רוצה להיות כמוני.הוא כל כך נגע לליבי,הצליח לחדור את מעטה האדישות והאטימות שבדר"כ אני לובש בזמן העבודה(הסבר נמצא בפוסט בשם-ריסטארט כבר עשית)אם זה לא היה בעבודה הייתי יושב איתו שעה וחולק איתו את הידע שלי במחשבים ועונה לו על כל שאלה,ילד כזה חכם וסקרן זה יהיה עוול לא להשביע את הרעב שלו לידע.כמובן שהבוס שלי למרות היותו איש טוב חוטא בחסכנות וקמצנות יתר לא הסכים שהוא יקבל את המחשב הישן  מהסיבה שאולי נצטרך איזה חלק שם למרות שהסיכוי לזה הוא כמו לזכות בלוטו אבל שיהיה "לא לזרוק שום דבר" זה המוטו שלו איך אפשר לוותר על הסיכוי להרוויח עוד כמה שקלים.אז נאלצתי לאכזב את הקטן(את הילד,לא הבוס) אבל הוא לא התאכזב יותר מידי כנראה כבר רגיל לקבל לא כתשובה.