כבר יומיים שהכתיבה לא מפסיקה ואני מרגישה שמצאתי כלי נשק לסגור איתו חשבון עם כל העולם. לומר מילים שלא אמרתי וכואבות בי כל כך שקשה לי לנשום. את האדם היקר לי מכל. ובאותה מידה אני גם מרגישה כעס כלפייך כעס שיוצא כלפי הרבה אנשים בימים האחרונים ואני יודעת שהשחרור שלו הוא ברכה והוא יביא אותי למקום טוב יותר ובכך את כל האנשים שאני באינטראקציה איתם. וגם אותך. על מה אני כועסת? אני כועסת על החיים שהסכמת לקבל על עצמך בתוך נישואים שהפסיקו להיות מאושרים לפני 13 שנים כועסת שלא היה לך את האומץ לקום ולעזוב והסכמת לחיות בתוך זוגיות שממרמרת אותך והמרמור הזה לרוב שולט בכל הבית. מחרב כל פינה טובה. וביום יום אני אפילו לא יכולה לכעוס עלייך, כי אני מבינה מה את מרגישה. או לפחות מרגישה שאני מבינה. ויודעת שאת צריכה להוציא את זה איפשהו. פשוט יש ימים שאני מרגישה שאין לי כוח לשמוע צרות ובעיות של אחרים. אך מאז שאני אמא אני יודעת כמה אהבה נותנים לילד, גם כשאין לך כוחות לכלום, ולכן אני לא מרגישה אנושית לומר לך שאין לי כוח לשמוע את זה. לא אחרי כל השנים שגידלת אותנו במסירות ובאהבה. הצורה שלנו לחינוך היא שונה. ואת ממשיכה להציע לי את דרכך שלך כבר שנה ושבועיים. יום אחרי יום. במסירות ובעקשנות. אני חושבת שזה המקור לכל הכעסים בנינו. חוסר ההסכמה שתמיד היה שם, בכל שלב בחיינו המשותפים כאמא ובת. בדרך שלך, ואני יודעת שזה נעשה מתוך אהבה, הצלחת להביא אותי להרגיש אשמה, ולהרגיש שאת צודקת. גם כשאת לא. אבל היום אני אמא ואני לא יכולה להרשות לעצמי את הלוקסוס הזה, רק בשביל לזכות בשקט נפשי. הבאתי לעולם הזה ילד כי היו לי חלומות בשבילו ויש לי דרך מאוד ברורה לחנך אותו, ויש דברים שאני פשוט לא מתכוונת להתעקש עליהם, גם אם לך הם נראים מאוד חשובים ועקרוניים. אני כל כך דומה לך, ולצערי זה דווקא בדברים שאני פחות אוהבת בך. את מה שאני כל כך מעריצה בך מאוד קשה לי לחקות. אולי גם זה חלק מהמקור לויכוחים האינסופיים שלנו. לפעמים את חושבת שאני לא אוהבת אותך בגלל שאנחנו מתווכחות כל כך הרבה. אבל אני לא יכולה שלא לאהוב אותך. את כל כך ראויה לאהבה הזאת. ולמרות שהדרך שלי לחינוך מאוד שונה משלך, אני מעריצה אותך על השנים שגידלת אותנו ואני חושבת שעשית זאת באהבה מוחלטת ועשית זאת למופת. אני כועסת עלייך כי אני אוהבת אותך ויודעת שאת ראויה לחיים טובים יותר ויודעת כמה את רוצה חיים אחרים ויודעת כמה את פוחדת לשנות אני כועסת עלייך כי קשה לך לטפל בילד שלי כשאני צריכה עזרה וכועסת על עצמי שאני יודעת שבאמת קשה לך , ובכל זאת זה מעורר בי כעס מסויים. לימדתי אותך מודעות עצמית. ללמד את אמא שלי משהו זה נורא הביך אותי. כאילו התהפכו היוצרות אך קיוויתי שזה יזיז אותך למקום טוב יותר. החיים במודעות הם לא קלים הרבה פעמים כל המודעות העצמית הזאת הופכת לכאב ראש גדול וכאב לב היא כואבת לי כשאני הולכת מאצלך ואת חושבת שנפגעתי ממשהו שאמרת ואני יודעת שאת חושבת את זה כי את לא שלמה עם מה שאמרת ואני אומרת לך את זה זה מכאיב לי. אבל אני לא יכולה שלא לומר לא היית מרגישה שנפגעתי, אם היית מרגישה מאה אחוז נוח עם מה שאמרת. ולמה זה כואב? כי לא באמת נפגעתי. ממש לא נפגעתי. זה כואב לראות אותך כל כך רוצה משהו ולא מצליחה להשיג אותו ולא באמת מאמינה שזאת זכותך. אוהבת אותך המון את דמות לחיקוי בשבילי, למרות הכל ואחרי הכל. את יודעת כשהתינוק שלי נולד אני בכיתי והבנתי מה הרגשת ומה את מרגישה בכל פעם שאת מביטה בי. סוף סוף יכולתי להבין מה זאת האהבה הזאת ובאותו הרגע לא יכולתי לכעוס יותר על כלום באותו הרגע הבנתי שכל מה שאמא עושה היא עושה מאהבה ומאמונה שזה הדבר הטוב ביותר. לכן, כשאני אומרת שאני כועסת, זה לא על דברים שקרו בנינו, זה על דברים שקורים בינך לבינך ומשפיעים עליי בכל זאת. אוהבת אני. |