הזמזום - הסיפור הרומנטי לשבת

לצפייה במסך מלא

הזמזום - הסיפור הרומנטי לשבת

‎48

יחסים

114 תגובות יום שבת, 14/3/09, 02:07

אני לא יכול לסבול שמזמזמים אצלי באינטרקום. הזמזום החד, הפולח לב וקרביים, גורם לי לדפיקות לב. זה שריד ממלחמת יום כיפור. קשה לי לשכוח את אותו זמזום בביתנו, שבעקבותיו עלו שני אנשים במדים, ובפנים קודרים ביקשו לדבר עם "אבא או אימא". הייתי אז בן 8, אבל את בכייה של אימא, וזעקותיה על איתמר, אחי, שנפל בסיני, קשה לשכוח.

כל מי שמכיר אותי היטב מקרוב יודע, שכדי שאפתח את דלת הלובי, עדיף להתקשר לנייד שלי. משום כך כל כך הפתיע אותי הזמזום החד, שפילח את נמנום הצהריים שלי ביום שישי. הזמזום העיר אותי מחלום רטוב על השכנה שעברה לא מזמן לגור דלת מולי. קוראים לה שרה. אין לי מושג למה יצור חטוב ותוסס כמוה קיבל שם עתיק כזה, אבל למי איכפת שמה, כשהיא עוברת במסדרון ארוזה בחצאית מיני כה הדוקה, שבטח נלבשה בשכיבה. שרה, שרה, כל היום אני חושב עליה, אבל אין לי אומץ לפנות אליה. אני תמיד מחכה להזדמנות, כמו שאומרים, אבל אף הזדמנות לא נראית לי "נכונה" או "טובה" מספיק.

זזזזזזזזזז לכל הרוחות! ברור שזה מישהו שלא מכיר אותי, אחרת הוא לא היה מעז לזמזם! אני קם בקללות עסיסיות מהספה שבה נמנמתי בקושי חמש דקות. ככה זה כשעובדים כל החיים במשמרות. אין יום ואין לילה ותמיד עייפים. לא קל להיות איש ביטחון ,וזה די מעצבן שלא מכבדים את מעט הזמן הפנוי שיש לי. אני תיכף אראה מי זה המפגר הזה והוא כבר יחטוף ממני!

"הלווווווווו!" אני נובח לשפופרת. "מי זה, לעזאזל? תעופו מפה תיכף ומיד!!!". מן הצד השני אני שומע מין נשיפת תדהמה, ואחר כך, משפט שגורם לי להזיע: "סססליחה, כאן שרה, השכנה שלך. איבדתי את מפתח הכניסה...אני נורא מצטערת, אולי אתה יכול לפתוח לי?". שרה, פנטזיית חיי! במו ידיי הרסתי את ההזדמנות הנכונה להתחיל אתה! אידיוט שכמוני, ראש כרוב! בהמה גסה וחסרת מוח! למה לא יכולתי לדבר בקול נעים ורוגע, בקולי הרדיופוני המלטף, שממיס כל נערה מגיל 9 עד 90? כל כך דחוף היה לי לנהום ולשאוג כמו תן משוגע?? אין, הכול אבוד! לעולם לא אוכל לתקן את זה!

אני מרגיש סופיות נוראה ביחסים שלי עם שרה. לפחות ביחסים הדמיוניים...אם קודם הייתה לי תקווה, אם קודם בניתי על אישיותי המגנטית, על התואר הראשון שלי בחוג לקולנוע וטלוויזיה, על שיחות אינטליגנטיות על פליני ועל מריל סטריפ, תוך הבלעת העובדה שאף בוגר בחוג הזה לא מוצא עבודה בתחום, חוץ אולי מאבי נשר, שהיה לו שכל להתחתן עם אחת שאביה היה מפיק עשיר...אני כמובן אספר לה בהמשך שאני איש ביטחון, אבל אסביר לה שזאת פשוט טובה שאני עושה לקרוב משפחה שלי, איש חשוב בממשלה שסומך רק עלי...

אסביר לה? מתי בדיוק אסביר לה על חיי האישיים, כשזה עתה הסברתי לה בשני משפטים איזה איש גס, קצר רוח ובלתי נסבל אני? אני נושם כמה נשימות עמוקות , כמו שלימד אותי המאמן האישי שלי בתקופה שהייתי במשבר. אני מדמיין אחו ירוק, כבשים, ואני ושרה יושבים על שמיכת פיקניק משובצת ומתבוננים האחד בעיני השני...ואז אני אומר בשקט, כשאני בוחר את הקול הכי רך שלי – "אה, שרה, בטח, בטח, הנה אני פותח לך, סליחה, פשוט התעוררתי משינה...."

שרה לא אומרת כלום. אני מציץ בעינית שבדלת, ורואה את המעלית עוצרת בקומה שלנו. היא יוצאת לכיוון הדלת שלה ושערה הערמוני גולש על גבה. אני מסתכל בגב שלה ונאנח. הגב הזה יכול היה להיות שלי, אם לא הייתי טיפש כזה! אני מקדיש כמה דקות לנסות לדמיין מה פליני היה מייעץ לי כדי לצאת מהסצנה שבה עשיתי מעצמי צחוק, אבל לא מצליח לחשוב על שום דבר, אז אני שוב משתרע על הספה ועוצם את עיניי...רגע!. אני מציץ בשעון ורואה שתיכף אני חייב לחזור למשמרת! איזה זמן מבוזבז! אני מסתכל במראה ורואה ששוב צריך להתגלח, ובזמן שאני עושה את התנועות השגורות, הקצובות על פניי, אני מרגיש כמו ישיש בן 76 ולא גבר צעיר בן 26 , שזה אני בדרך כלל.

בדרך למעלית אני זורק מבט לעבר הדלת של שרה. שקט שורר שם. כן, אני יודע שאבוד לי אצלה, ולכן כל כך נדהם כשהדלת נפתחת לפתע, ושרה, על כל תלתליה הערמוניים הבוהקים רומזת לי באצבעה להתקרב. אני? איך זה יכול להיות? "אני רוצה לשאול אותך משהו", היא אומרת, "אתה יכול להיכנס אלי לדקה?". אני שולח לעזאזל את המשמרת שלי , נכנס, ויושב על הספה שלה. "מותר לי לשאול", היא אומרת, "אם בדרך כלל אתה כזה גס רוח, או רק כשזה נוגע לנשים?".

אני מרגיש את הזיעה זוחלת מאחורי צווארון החולצה המגוהצת שלי ושותק. שרה נועצת בי עיניים חומות עם גצים של זהב ומחכה. אני ממשיך לשתוק. אחר כך אני אומר לה –"אני לא יכול לסבול זמזום של אינטרקום, מאז מלחמת יום כיפור, כשהודיעו לנו שאחי, איתמר, נפל בסיני". אין לי מושג למה אמרתי את זה. אני מרגיש גולה קשה חונקת את גרוני. זה לא משפט שאומרים סתם לאדם שאתה לא מכיר. זה בטח לא משפט להתחיל עם מישהי שמוצאת חן בעיניך כבר שלושה חודשים. דממה כבדה נופלת בחדר.

אני מנסה להגיד עוד משהו, אבל זה לא יוצא. אני יודע שזה הרגע לקום מהכורסה ולברוח מכאן , אבל לא מסוגל לזוז, והגולה בגרון – אני לא מצליח לבלוע אותה. לפתע אני מרגיש משהו קריר מזכוכית בידי. כוס מים. אני שותה ומרים את ראשי. שרה מתבוננת בי במבט רך ואצבעותיה נוגעות בידי בתנועת ניחום."אני מצטער", יוצאות לי המילים בסוף. "זה בסדר", לוחשת שרה. ואני מרגיש, שבאיזו דרך נעלמה ובלתי מובנת לי, הכול באמת בסדר.

* שם הגיבורה הוא מחווה לחברתי מהקפה "שרה 58"

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

דרג את התוכן: