היא אמרה לי :

"אם הייתי קופצת באנג'י,הייתי עכשיו יוצאת מהבית. משאירה מאחור את כולם. עם השניצלים והאורז ומרק העוף עם השקדים.

הייתי נושאת את עצמי בגאון, לבושה בחולצה שחורה וסקסית ומכנסים מחמיאות במיוחד, אל מעבר לסף ביתי.כדי לראות עולם. כדי למצוא מנוח.

כי פה אין. במיוחד כשכולם סביב.ואפילו הצמחים שלי מרגישים זאת וגוועים לאט.

אבל האיש לא מרגיש. רק אני.

והייתי נכנסת למכונית שלי ופותחת את הגג.והייתי שמה דיסק של לה טרויאטה.והייתי נוסעת. מהר ורחוק".

 ואז? מה היה קורה אז? שאלתי. מופתעת.הרי היא אינה קופצת אפילו ממדרגה, בסלון.

"ושם – הייתי פוגשת אותו". ענתה.

מה הייתי פוגשת?איך היתה נראית הפגישה? איפה?

חייכה : "לגבי האיפה – יש לי שתי תמונות מועדפות. של חופים אהובים.לגבי האיך- לא יודעת. אף פעם לא הייתי קופצת באנג'י. ואולי זה בכלל לא קשור לבאנג'י.אלא לנכונות להכיר בעובדות.להבין שאני בצומת וממנה אפשר ללכת לדרך חדשה – אחרת. שקרוב לוודאי תפגע ברבים.או להישאר על המסלול המוכר. הבטוח.זה שמטיב עם כולם , ומייצר עבורם שניצלים ותחושת בטחון ושקט. אבל מוציא אותי מדעתי. 

 ואולי בכלל החיים לא צריכים באנג'י.מין המצאה מטורפת מניו זילנד.הרי מסביב", עצרה לרגע והביטה בי בעיניים חודרות, "אין אפילו קופץ/ת באנג'י לרפואה.למה אני דוחפת/נדחפת דווקא לשם כל הזמן?".ואני, מול המבט הזה, נשמתי עמוק.

ואז רק אמרתי: שאלה טובה.