הרושם הראשון והעז ביותר שהשאיר בי הספר הוא שעמוס עוז כתב הפעם ספרות טהורה, יפהפיה, מן הסוג שמזכה סופרים בפרס נובל. ואני מדבר על הרושם שהשאיר בי הספר כי מהותה של ספרות, בעיני לפחות, היא שכל קורא רואה ביצירה ספרותית דבר ייחודי לו ושונה במהותו ממה שרואים בה קוראים אחרים. הספר של עוז מורכב משמונה סיפורים קצרים, כל סיפור נושאו שונה מהאחרים, אך יש קשר סמוי מן העין ביניהם. ולא רק בגלל העובדה ששבעה מהם, פרט לאחרון, מתרחשים בכפר בן מאה שנים ויותר בארץ ישראל, תל אילן שמו, והדמויות המתרוצצות בכל סיפור מוזכרות בכולם, גם אם בדרך אגב.

הסיפורים, כל אחד בפני עצמו, וכולם יחד כמכלול, משאירים בלב הקורא מועקהכבדה שקשה מאד להגדירה במונחים של יומיום. אך יחד עם המועקה, גם אחרי שקראת את כולם, הם לא מרפים ממך ולא מניחים לך ואתה ממשיך לחשוב ללא הפסק על משמעותם ומנסה לפענך, אך לא תמיד מצליח והם יושבים בך ודורשים ממך מאמץ להגיע אל פשרם. לכל אחד מן הסיפורים יכולות להיות משמעויות רבות ושונות, לעתים מנוגדות זו לזו. ואתה, הקורא, מחליט מה המשמעות בעיניך והדבר דורש מאמץ מנטלי. זוהי ספרות במיטבה.

לשבעה מן הסיפורים כותרת בת מילה אחת ולסיפור האחרון כותרת שונה. אפשר לראות בכל כותרת רמיזה של הסופר אל הקורא מה כוונתו, ואפשר אחרי הירהורים רבים של הקורא להגיע למסקנה שהכותרות סתמיות; כאילו אומרות לך: "תתאמץ חבר, תחשוב, גם בספרות אין ארוחות חינם. אין חומר לעוס ומוכן לבליעה. אתה צריך לעבוד יחד איתי כדי להנות."

אינני רוצה לקלקל למי שקורא את דברי את האפשרות לחשוב על משמעויותיו של כל סיפור בפני עצמו ולכן לא אגלה את אשר אני חושב. אתייחס ואצטט דברים רק מאחד הסיפורים, "חופרים", שהשאיר בי את הרושם העז ביותר. אחת המשמאעויות של הסיפור שחשבתי עליהן היא שעוז מביע כאן את מחשבותיו על היחסים בין הפלסטינים לבינינו ומסקנתו, כפי שאני הבנתי, היא שאין לצפות לדברים מעתידנו בארץ ישראל.

שלש דמויות בסיפור: רחל פרנקו, אלמנה שחיה עם אביה הקשיש פסח קדם, חבר כנסת בעבר הרחוק וסטודנט ערבי ישראלי, עאדל, שחי בבקתה בחצר שלהם תמורת עבודות ושירותים קטנים לבעלי הבית.

ציטוטים:

והסטודנט שלך? אמר הזקן פתאום, וכי מה את סבורה? הרי הוא בוודאי שונא ישראל.

למה אתה אומר זאת? מה הוא עשה לך?

הוא לא עשה כלום. הוא רק לא כל-כך אוהב אותנו. זה הכל. ולמה שיאהב אותנו?

וכעבור עוד רגע הוסיף:

גם אני לא אוהב אותנו. פשוט אין בעד מה.

פסח. תירגע. עאדל גר ועובד אצלנו. זה הכל. ומשלם על מגוריו בעבודה.

טעות! התרתח הזקן, טעות גמורה! הוא לא עובד אצלנו! הוא עובד במקומנו! ובעד זה הוא חופר לנו בלילות מתחת ליסודות ובמרתף.

========

רחל אמרה:

מתחיל להיות מאוחר. אולי נפסיק גם אנחנו ונכנס כבר הביתה?

אביה אמר:

הוא נובר מתחת למרתף מפני שהוא פשוט לא אוהב אותנו. ולמה שיאהב אותנו? בעד מה? בעד כל הנבזויות שלנו? בעד האכזריות והשחצנות שלנו? בעד הצדקנות שלנו?

מי לא אוהב אותנו?

הוא. הגוי.

אבא. די. יש לו שם. תקרא לו בבקשה בשמו. אתה מדבר עליו כמו אחרון האנטישמים.

אחרון האנטישמים עוד לא נולד. וגם לא יוולד אף פעם.

בוא לישון, פסח.

גם אני לא אוהב אותו. אני לגמרי-לגמרי לא אוהב אותו. לא אוהב את כל מה שעוללו לנו וגם לעצמם. ובוודאי שאינני אוהב את מה שהם עוד חפצים לעשות לנו. לא אוהב איך שהוא מסתכל עלינו בעיניים רעבות ולועגות כאלה. עליך הוא מביט בעיניים רעבות ועלי - בעיניים בזות.

לילה טוב. אני נכסת לישון.

אז מה אם אני לא אוהב? ממילא אף אחד לא אוהב אף אחד.

רחל אמרה:

לילה טוב. שלא תשכח לקחת את התרופות לפני השינה.

פעם, מזמן, לפני הכל, אולי פה ושם עוד אהבו קצת. לא כולם. לא הרבה. לא תמיד. רק זעיר פה זעיר שם אהבו קצת. אבל עכשיו? בימינו אלה? עכשיו כבר גוועו כל הלבבות. נגמר.

יש יתושים, אבא. אולי תסגור כבר את הדלת.

למה גוועו כל הלבבות? אולי את יודעת? לא?

========

אני לקחתי פסק זמן מהאוניברסיטה. אני מנסה לכתוב עליכם ספר.

עלינו?

עליכם ועלינו. השוואה.

השוואה. איזה מין השוואה? מה יש כאן להשוות? להשוות כדי להראות שאנחנו הגזלנים ואתם הנגזלים? לחשוף את פרצופנו המכוער?

לא כל-כך מכוער. אולי יותר, ככה, אומלל.

והפרצוף שלכם מה? לא אומלל? יפהפה? ללא דופי? פרצוף במעלות קדושים וטהורים?

גם כן אומלל.

אז אין שום הבדל בינינו לביניכם? אם כן, לשם מה אתה יושב כאן וכותב השוואה?

יש קצת הבדל.

איזה הבדל?-------

האומללות שלנו, זה גם בגללנו וגם בגללכם. אבל האומללות שלכם זה מהנשמה.

מהנשמה?

או מהלב שלכם. קשה לדעת. זה בא מאצלכם. מבפנים, האומללות. בא מהעומק שלכם.