אני מסתכלת על חגי ישראל ונראה לי כי יש הגדרה אחת כוללת לכולם : הם רצו להרוג אותנו. ניצחנו אותם. בואו נאכל משהו...פורים הסתיים לפני יומיים, אכלנו אוזני המן בכל צורה ווריאציה אפשרית. אני זוכרת בילדותי, אוזן המן אחת גדולה במילוי פרג ואבקת סוכר מעל. היום יש לפחות שלושים סוגי מילוי , צורות וטעמים. ניצחנו את האויבים, סיבה לחגיגה, וחגיגה אצל היהודים היא תמיד מלווה באוכל. חנוכה , ניצחנו את היוונים, מצאנו פך שמן, קרה נס, צריך לאכול משהו, הרי לכם סופגניות משודרגות באלפי טעמים. חג הפסח העומד בפתח עם ריחות האביב והניקיונות, יצאנו ממצרים, ניצחנו את פרעה, אכלנו בדרך הרבה קש ואבק מצות. נאכל שבוע ימים מהם ונחגוג שני ערבי חג, סעודה כפולה ומכופלת, כדי שלא נשכח מאין באנו. לא על זה אני רוצה לכתוב, לא על החגים שעברו ולא על אלו שמתקרבים.אני כותבת על הטקסים הקשים בין החגים, על טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. איך קרה שהקדמתי, אתמול בערב ישבתי מול לוח השנה ורשמתי תאריכים לאירועים, ואז נתקלתי ביום השואה. אבי ילדי הוא בן לניצולי שואה. אביו היה חייל בחבורת הפרטיזנים שחזרו לגרמניה אחרי המלחמה והרעילו אלפי חיילים גרמנים. אימו איבדה את כל משפחתה וניצלה ע"י חסידת אומות עולם. לפני כ 13 שנים הצטרפתי למשלחת מורים, למסע חיים במחנות ההשמדה. כנערה תמיד התחברתי לסיפורי השואה, קראתי ערימת של ספרים ביוגרפיים, ראיתי את יומנה של אנה פראנק וכל פעם דימיינתי מחדש אותי בסיפור. קראתי את יומנה יותר מפעם אחת. הייתי חייבת לראות את המקומות האמיתיים בסיפורים, את המחנות, את המראות, את המסילות והרכבות. בחשש גדול יצאתי למסע כשאיני מבינה עד כמה ההתמודדות תהיה שם קשה. ככל שתעבור הכנה נפשית למה שאתה הולך לראות שם, העין והראש הבריא לא יכול לקבל ולהבין שזה באמת אמיתי. יש מפלצות אדם שיכולות להשמיד חיי אדם בברוטליות ומפלצתיות כזו. גם לא על המסע שלי אני רוצה לדבר ומה זה עשה לי, על זה אכתוב בהתקרב המועד. על המסע של בני, לפני כשלוש שנים, כשיצא מטעם בית הספר למסע החיים במחנות. בתי הספר מכינים את הבוגרים בצורה מרשימה ורחבה על המראות שיראו עיניהם, על הרגשות הקשים שיצברו ועל אלו שאולי יתנפצו. הרבה סיפורים הם שמעו, ביקרו במוזיאונים בארץ, יצאו לסמינרים להכנה, קראו, למדו, הכל היה שם. ועדיין שאלתי את עצמי, האם הם יוכלו לספוג את מראות הגיהנום האלו? אני כאדם בוגר, אמא לילדים, הרגשתי שאני מתמוטטת למראות הזוועה האלו, הטקסים הרבים שעשינו בכל מקום, השירים שהקראנו, ההליכה לאורך המסילות, מראות המשרפות ותאי הגזים. ערימות המשקפיים, נעלי התינוקות, שיער האדם, הסבונים ומה לא. ימים ארוכים ישבתי עם בני כשהאלבומים מהמסע שלי פרושים לפניו ואני משתפת אותו בחוויותי שלי מהמסע. שעות של שיחות הכנה למראות שתראה ואיך זה עלול להשפיע. מותר לך לבכות אני אומרת, זה טוב, זה משחרר את העוצמה של הכאב מגודל הזוועה. תשתתף בטקסים, עמוד מעל הקברים, תקריא, תניח פרחים, זה עושה טוב על הנשמה, אתה מרגיש את התרומה. כך הוא יצא למסע כשאני חרדה מעט לילד שיחזור משם, מה יקרה לו, איך הוא יכיל את כל זה בבת אחת בעשרה ימים מרוכזים. שלחתי ילד למסע החיים של המתים , של מורשת משפחתו וקיבלתי בחזרה אחרי עשרה ימים, ילד מתבגר שונה. ילד עם תובנות אחרות על החיים, ילד מלא אידיאלים, ילד פתוח יותר לעולם, ילד שמדבר על הכאב, ילד שמשתף על חייו ורצונותיו, ילד שיודע מה הוא רוצה הלאה.
מצורפת תמונה של בני באחד מהטקסים בהפ השתתף במנות השמדה |