אני מספרת לה שזה מדהים, לא רק כי דלית דוחפת אותנו באמת הכי רחוק שאפשר, אלא כי היא גם כל הזמן עוזרת לנו לעשות את זה בצורה הנכונה, בצורה טובה יותר. כשאפרת ואני באמצע הקילוומטר הרביעי, הרגליים כמעט ומאבדות תחושה, אפרת מתנשפת חצאי מילים שדלית הצליחה לדחוף לנו לראש בפרק הזמן הקצר הזה- להרים ראש, להזיז ידיים, לדחוף את האספלט ברגליים- זה עובד, אנחנו מתקדמות, הסטופר של דלית מסכים איתנו והתוצאה משתפרת, גם אם בשניות ספורות בלבד.
והקבוצה, אי אפשר להתעלם מהקבוצה שדוחפת קדימה. אי אפשר לעצור. אי אפשר לעצור גם כשהריאות שורפות והרגליים כואבת. אי אפשר לעבור להליכה כי דלית לא מסכימה, ואי אפשר לעבור להליכה כי אפרת נושפת- רק עוד חצי קילומטר ואנחנו מסיימות. אז רצים. ממשיכים לרוץ. עד הרגע האחרון, עד קו האפס.
התחושה של אחרי מדהימה. תחושת ה"עשיתי את זה". בתוך שבוע מאפס לחמש. ואז העייפות. בשלוש אחה"צ אני עושה כאילו אני קוראת את מוסף הארץ, מנסה להתרכז בפינטו ובפולק (אין קשר משפחתי), אבל העיניים שלי מתקשות להחזיק את עצמן פקוחות. אני מתעוררת בחמש אחה"צ ועוד לפני עשר בלילה אני כבר ישנה שוב.
עבר רק שבוע, כמעט קשה להאמין. ואני כבר חושבת על מה יהיה אחרי המרתון, איך ממשיכים משם, אבל עוד חזון למועד. ובנתיים, לתת לשרירים לנוח, לפחות עד מחר מוקדם בבוקר. |