היה זה שבוע לא קל עבורי מבחינה רגשית, שבוע שבו הבדידות נתנה את ביטויה וזכתה למעט מאוד סובלימציה (עידון) מצידי.

מצאתי את עצמי יושב שעות רבות מול מסך המחשב, החלון החברתי שלי, ונע בין מחשבות שרק את חלקם המצומצם מצאתי בי את הכוח להעלותם על הכתב.

החסך בשעות השינה, ללא ספק תרם אף הוא את שלו. כשאנו עייפים, החלק המכני שבנו, קרי: האגו, מוצא בנקל את ביטוי ובעוד בשעה שאנחנו ערניים, קל לנו להתחבר לחלק הנשמתי שבנו.

כעת, בצהרי שבת זאת לאחר שנחתי טוב והשלמתי שעות שינה, קמתי אל העולם כשעיניי מביטות בזוית ורודה יותר. אין ספק שאין מדובר רק ברמת הערנות שלנו אלא אף האירועים שאנחנו עוברים במהלך היום יום, הינם הזרמים המניעים ומזינים את רוחנו בין אם לטוב ובין אם לרע.

לדוגמה, אם התאכזבנו מאדם קרוב, אין ספק שהדבר הראשון שיתעורר בנו זה הפצע, הכאב.

לרובנו יהיה קשה מאוד להגיב תגובה ספונטנית, אותנטית וראשונית לכאב, מהמקום העמוק שבנו שמחובר לאור האוניברסלי-מקור האור שהופך את כולנו לאחד, אלא אם כן הגעת לרמת רוחניות גבוהה ביותר ואז מן הסתם שחייך בכלל מצומצמים לפעילות הרוחנית שאתה עוסק ומאידך אין זאת חוכמה כלל וכלל. אם לא תיצור קשר עם האנשים, אתה מקטין את הסיכויים שתיפגע מאנשים במידה ניכרת ומאידך אתה מזין את נפשך בדברים רוחניים שיכולים למלא אותך. אני אישית, במצבי האישי היום, לא הייתי יכול להגיע לרמת רוחניות כזאת.

כשמדובר בבני אדם (בנו עצמנו) אני נגד הפרדה של רוח וחומר באופן מלאכותי. ההפרדה היא הרבה פעמים מלאכותית. לא תמיד ביכולתינו לשים קוים מפרידים.

שני הקולות קיימים בנו וכל השאר זה ענין של הרבה "ממים": מודעות, מיומנות, מוכנות רגשית, מצב רוח וכו'...

אכן, היו אלו הקולות הראשונים שעלו בי ונתנו את ביטויים. אני יכול להכיל, אבל לא יכול להיות מוכל... חשתי כאב של דחיה, של הכושי האשכנזי הרומני עשה את שלו, הכושי הזה יכול גם ללכת (ורצוי בידיים ריקות..), הרגשתי כמו הילד שננטש, הברווזון המכוער שלא מוצא חברים...

מאידך, היה בי חלק שאמר, הצד השני שכה זקוק לשקט מצידך, רואה את חייו בזוית הסובייקטיבית שלו, מנהל את מאבקיו היומיים מול לחציו, נאבק על קיומו, חיי את חייו בצורה שונה ממך, פותר את בעיותיו אחרת ממך, ואתה בזמן זה רק מוסיף ללחציו ברמה הלא מודעת וכרגע הדבר היחיד שתוכל להועיל, זה פשוט לשחרר את האדם באהבה, לא לחנוק, אלא לחבק מרחוק...להיות שם לכשיצטרך, לא לצפות ממנו שיפתור את בעיותיך, הכוח המרפא שלך טמון בך וכל שעליך לא לעשות, זה לכוון את אוזנייך הפנימיות לתדר הנכון, התדר של הניצוץ האלוהי...

החיבוק והחנק, שניהם מתחילים ב-"ח" ומסתיימים ב-"ק", אבל עולם שלם מפריד בינם. יתכן ששניהם באים ממקור של אהבה (אין מדובר חלילה בחנק פיזי אלא בחנק הספייס של הזולת) אבל בעוד שהראשון יכול לתרום ולהגביר אותה, השני רק מזיק לה ובאין חמצן נמצא, האהבה היא אנרגיה כמו ה"אש", היא תחנק ותגווע,שכן אין ביכולתה להתקיים ללא חמצן. גם האש במידה הנכונה יכולה לחבק ולחמם ובמינון רב מדי, תשרוף, תגרום לכוויות ואף תכלה...

אם תבחרו ניתן להשתמש במושגי הפסיכולוגית ולא בהכרח בשפה הרוחנית ולומר, שככל שהאינטיליגנציה הרגשית והמודעות העצמית שלך גדולות יותר, כך תוכל להביט בזוית רחבה יותר אל נפש זולתך וזאת היא "ואהבת לרעך כמוך..." במימוש היום יומי שלה...

נוכל לסכם ולומר בהזדמנות זאת, שהיום ההבדלים בין הפסיכולוגיה לבין הרוחניות המטפיזית, הולכים וקטנים במיוחד בגישות הפסיכולוגיות האלטרנטיביות המוצאות יותר ויותר בעולמינו זה, שכן הפסיכולוגיה כשלעצמה, מאז ומעולם לא היתה מדע של ממש, בלשון החבר'ה: "מדע פרופר".