הגלריה של נעמימאמר מאת: עמיקם שוסברגר – על החינוך והמשבר העולמי. עמדתי מול הנייר המקומט והיד רעדה כאילו ש .... נו, אם היו מותחים קו דמיוני בין היד שהחזיקה בדף הנייר שהכיל את רצף משיכות העיפרון הצבעוני שלעניות דעתי, הבלתי משוחדת בעליל, הכריז בקול גדול על ה'מיכאל אנג'לו' ממין נקבה של המילניום הבא, לבין פח האשפה שעמד בפינת החדר, נטול עכבות, מבליע בתוכו באכזריות בלתי אנושית את שאר חבריו של הציור האלמותי המתוק הזה שציירה לי ילדתי הקטנה, החכמה, המוכשרת, הגאון, הווירטואוזו של אבא (וכמה שהיא מזכירה ביכולות המופלאות שלה את אבא דווקא ...) היה הקו מזכיר במעט את קו החזית שבין הגרמנים לאנגלים במלחמת העולם הראשונה: אש ועשן וזעקות הקרב שנבלעות בזעקות הפצועים, ששוכבים מדממים על האדמה הקרה והבוצית ...מעולם לא נראו החרציות הצהובות שזהרו באש בוהקת, תחת צבעי הפנדה שהחזיקה ביד הקטנה והמתוקה שלה, כפי שנראו מבין שערותיה הסתורות, המלחכות את קצות הדף, בשעה שרכנה, מרוכזת כל כולה בתוך השדה הירוק האין סופי שבדמיונה, שפרחים ופרפרי ענק צבעוניים מרחפים בו בשלל גדלים וצורות. וכאילו להכעיס, דומה שנפתחו שערי שמיים וים של מלאכים קטנים, ירדו ונדחסו לתוך החדר הקטן, מציצים מעבר לכתף השפופה והרועדת שלי ומתפעלים בקול כזה שלא אוכל לפספס את הסלידה העמוקה שהם חשים כלפי מי שמייצג עבורם בשניות האלה ממש, את גדול האויבים של הזאטוטים הקטנים עליהם הם מופקדים לשמור מלמעלה: "תראו איזה שמיים מציירת הילדה, תראו איך השמש הגדולה מחייכת חיוך גדול של אהבה. נתנה את כל אהבתה לאיש המכווץ הזה שעומד להשליך, יחד עם כל התמימות הזכה שבעולם, את הנייר היקר מזהב, אל הפח." היה נדמה לי ששמעתי איזה אנחה קורעת לב מתוך החבורה הצפופה, שדמתה בעיני לקול האנחה שוודאי תשמיע הקטנה האהובה שלי, שגורלם של החרציות הצהובות שלה, יגיע לאוזניה, או אולי הייתה זאת נוצה שעפה באוויר אל אחת מעיניי, באחד ממשקי הכנפיים של הנודניקים הצדקניים ודמעות שטפו לי את כל הדרך המסוקסת שעוברת בין העין לפה המכווץ בקשיחות אבאית ישראלית טיפוסית "אני בוכה" עלה על דעתי שזה מה שקורה לי "אני, שלא הזלתי דמעה שקופה אחת בזמן שנשאתי על גבי את גופות חברי משדה הקרב? מייבב כאחרון הרכיכות נטולי עמוד השדרה שמכרכרים סביב שאר הזאטוטים זבי החוטם שבגן "ציפי ולודמילה" וקוראים לעצמם "אבא"? עומד בעניים עצומות ודולפות מול הקיר שגבי אל הפח המנוול ו ... אני ?" זרקתי מבט מהיר ימינהשמאלה, בדקתי שהשטח נקי מה"רס"רית" שאני פוחד ממנה יותר מאשר מהמתאבדים הפנאטיים של זרקאווי וזחלתי לכיוון המגירה התחתונה בארון. פתיחה מהירה ודחיסת הציור במהירות שהעין לא מצליחה לתפוס והתעלמות מוחלטת מערמת הדפים הצבעונית שמאיימת לפרק את הארון מהיסודות. סגירה ונסיגה מהירה וחרישית תוך הפעלת מסך עשן כבד שימחק את העקבות מהקריסה הטוטאלית של דמות האב הקשוח ונטול הפניות שצוירה במוחי, נצרבת בבשר יחד עם זיכרון הצריבה של החבטות ההגונות בישבן והמבט שהיה גורם לי לרצות להפוך לשטיח על הרצפה, שאני זוכר מאבא שלי הטוב, שהלך לעולמו. היי! אני אולי כישלון מהדהד של הדוקטרינה הישנה ההיא אבל אני בסך הכל בשר ודם, רגע ... מה אתם עושים עם הציורים של הזאטוטים, הא ?!? החוויה המטלטלת, הציפה אותי בנחשול של אהבה בלתי נשלטת לצאצאים היקרים שלי, יחד עם הליווי הצפוי של מכסת ייסורי המצפון, על האכזבות ותחושת ההחמצה התמידית שיש לנו ההורים, בהתנהלות מול היקרים הקטנים. כוס הייסורים שהיא מנת חלקם של אלה שעובדים את עצמם למוות בעבודה שמספיקה רק בקושי להרוויח את כל אותם דברים הכרחיים שהם צריכים על מנת לגדול ולהתפתח בעולם הפרוע והיקר להחריד הזה שאנחנו מורישים להם. הרגשתי צורך חזק לפרק את המתח באיזו מחווה הורית, שיש בה את רגעי החסד וזמן האיכות שנמנע מאתנו בשל המרדף האבוד אחר חשבון ההוצאות המופרז. עקרתי את החברה' בכוח ממסכי הטלביזיה והמחשב והתיישבנו במעגל, למשימת פירוק ערמת קרמבו נוצצת ששמרתי במקפיא, לימי סגריר.בין לעיסה ללעיסה והוויכוחים הנצחיים על החלוקה של השלל, נעצה בי הגדולה (בת 15 ואני מאוד גאה בה) מבט רב משמעות ואמרה "אבא, אתה יודע ? עשיתי חשבון של כל ההוצאות שהיו לך על החינוך שלנו, כולל גן, בית ספר, חוגים, סרטים, הצגות, טיולים והגעתי לסכום של 960 אלף ₪ " יכולתי לשמוע את עצמות הלסת שלי מתפוקקות כשגוש הקרם הקרמבואי, נתקע לי באמצע הדרך שבין בית הבליעה לוושט. המשפט כנראה עשה רושם כביר על כל שאר הצאצאים והם נעמדו בשורה מסודרת למולי, עדיין נאבק לנשום מבעד לגוש המתוק התקוע, וחיבקו אותי חיבוק אוהב ומלא הערכה, על הסכום העגול שהועלתי להוציא מכיסי המדולדל על מנת לזכות אותם בחוויה שאותה הם מחשיבים רוב הזמן כקוץ בתחת. שהגיע תורו של הבריון לחבק (בן 13 ומשחק כדור מים) חיבק ככה שחתיכת הקרמבו טסה מהפה כמו טיל בליסטי ונמרחה על התקרה.שיהיו בריאים הקטנים ובאמת לא חשוב הכסף ... 960 אלף .... ???לא רוצה להעיד על עצמי, אבל מסתפק במועט. אומנם תמיד חלמתי על מערכת סטראופונית עם רמקולים גדולים ופטיפון מבריק שאפשר יהיה להניח עליו את כל התקליטים מווניל, ששוכבים אצלי מהתקופה הטרום עותומנית ומעלים אבק. מודה שהיו פה ושם מחשבות גם על סירה קטנה במרינה, באמת קטנה, שאפשר להפליג אתה הלוך ושוב לפלמחים וחזרה, רק כדי להרגיש מידי פעם את הטעם של מי ים על הפנים, או הטיסן הזה עם המנוע הקטן והשלט עם האנטנה, שהוא חלום רטוב מאז שאני זוכר את עצמי. 960 אלף ₪ .... ?"הכל שטויות ! העיקר החינוך וטובת הילדים ! " חשבתי, וכבר תוך כדי המחשבה, חמיצות גדולה התפשטה במקום שהיה בו הקרמבו ואיימה לפנות את השטח מכל אלה שכבר שכבו עמוק בכרס, בטוחים שהגיעו למנוחה ולנחלה. איזה חינוך ?מאמץ קטן מאוד של שריר מחשבתי ואורגן של נורות הזהרה מתחיל להבהב בשלל צבעים במוח ולזעוק את השאלה האלמותית : "מה עשיתם עם הכסף ?!?!?" כל תשובה שתתקבל שהיא מעבר ל: "לא הרבה, למה אתה שואל ?" תהיה ניסיון נואל להטמיע את הכישלון המהדהד, תחת ערמות של מלל. כמה נכתב על הגניוס היהודי, שהוציא מבית מדרשו ענקי עולם, מנהיגים והוגים בעלי השגה מופלאה בחוכמה ועמקות ששינו את פני האנושות והצעידו אותה להישגים מדהימים: מדענים, סופרים, משוררים, מוסיקאים, מחוללי מהפיכות באופן הבנת העולם, חוקיו, שורשיו, תכונותיו. איך מבין הרשימה הגדולה והמפוארת של מנהיגים ומחנכים, שהעמידה דורות של אנשים מלומדים, משכילים, בעלי חזון ויכולת, נותרנו עם מערכת חינוך דלה, שטוחה, כוחנית, סדרתית, מנוונת, מפוהקת, מסרסת, מיותרת כ"כ ? הנטייה הראשונית לעמוד בכיכר העיר ולצרוח בקול ניחר על הפשעים של מערכת החינוך, לבד מצרידות קלה בגרון, מחטיאה את האמת. האמת המזככת והמכאיבה עוברת דרך החיטוט הבריא והמרפא בכישלון האישי, ששולח אותי ורבים וטובים אחרים לחפש את הפתרון בשעות נוספות בעבודה. מרוץ מבוהל ומיוזע אחר הפרוטה, כדי לממן מפלצת גדולה וזוללת תקציבים שפועלת על הנשמות הקטנות כמו מכבש ענק והופכת אותם, בניגוד לרצונם, לדמות המראה שלנו עצמנו: נטולי דמיון וסקרנות, רדומים, נהנתנים, רדופים בדחפים וברצונות קטנוניים שמוכרחים לבוא לידי סיפוק מיידי ושטחי, עבדים נרצעים לתרבות של צריכה וצריחה שסוחטת כל טיפה של אנרגיה ומותירה אותנו מתנשמים וחסרי חיות שאנחנו נקראים לעמוד מול האתגר הגדול בחיינו: לשבור את שרשרת המחדלים ולהעמיד דור חדש של צאצאים בריאים ברוחם ונפשם, שיצעידו את האנושות לשלב חדש בהתפתחות: עמוק יותר, חכם יותר, הרמוני, משתלב, חי את חוקי הטבע ולא פועל נגדם. ההצמדות לדפוסים שהיו נכונים לדורות הקודמים ומילאו את שליחותם, היא מתכון לאסון ומשבר עולמי שמוליך את האנושות לקראת אחת משעותיה הקשות ביותר. תהליך הריפוי וההתחדשות צריך לעבור דרך כל שדירת הגילאים ולכלול גם את בני דורי: מובלים ומונהגים ע"י הנהגה עיוורת ומבולבלת שאינה משכילה להבין את התהליכים האדירים שעוברים בימים אלה על כולנו ושמשמעותם ומטרתם חד משמעים: אנחנו כולנו עומדים בצומת דרכים שסופו של דבר הולכות לאותו המקום – עליית מדרגה לאנושות כולה. כעת צריך לבחור אחת משתי הדרכים, אם ללכת בדרך הייסורים והמכות או שנבחר בדרך הנעימה והרגועה (או כמו שאבא, עליו השלום, היה אומר, בזמן שהחזיק בחגורה "תחליט !") [אם צלחתם את מרבית המלל עד למקום זה, הרי שאתם מהווים אחוז מזערי ומופלא של אוכלוסייה שהורגלה ללעוס סיסמאות שדופות המכילות לא יותר מ4-5 מילים ולהרגיש שמילאה את מכסת אימון שרירי המוח לשבועיים הקרובים. ואם כן, אז מייד אני מציע חברות ואהבה ללא תנאי. והרי הכותרות סיום ...} את הניתוח המעמיק יותר של התהליכים שעוברים הילדים שיקרים לנו יותר מחיינו ועל הכוחות השליליים האדירים שהם נחשפים להם באמצעי התקשורת והמדיה השונים, אני מבטיח לעשות במאמרים הבאים. העיקר, מנצל את ההזדמנות הזאת להתחייב בפניכם, אהובים שלי ובפני כולם, שאת הצעד הראשון אני עושה כדי לתקן ולהחזיר למסלול את הקופסא הקטנה שלי, בעזרת רבים וטובים שחושבים ורוצים כמוני, להיות ראויים לכם , להוליך וללכת ביחד לעתיד טוב הרבה הרבה יותר. אה, בעניין הציורים ... סופו של דבר האירה במוחי הארה גדולה ומתוקה. רצתי לחנות, השכבתי 300 ₪ וקניתי סורק קטן וממזר שמתחבר למחשב והנה, תמו ימי המגירות המפוצצות וייסורי המצפון הבוערים. סריקה שבועית קטנה, ברזולוציה נמוכה שמתיישבת על פורמאט של האינטרנט ולא מפוצצת את הזיכרון של המחשב ושוב אני יכול להישיר מבט אל המקסימה הקטנה והכשרונית, ששואלת על הציור שציירה לפני חודשיים ושבוע וש"אמרתי לה שהוא מדהים בעיני ואם באמת שמרתי אותו כמו שהבטחתי?". הקלקה מהירה על ה"גלריה של נעמי" חיפוש מושכל לפי קטגוריית "האלה שאמרתי שהם מדהימים", אני מסודר והיא מאושרת וגאה. היי! אני כבר מגלגל בראש, אתר ברשת לכל אותם מיליוני ההורים המיוסרים שמתלבטים בין הרחבת הבית לבין הגירה לקוטב (קשה לצייר עם אצבעות קפואות), יציגו את המובחר ב"גלריה של נעמי דוט קום", יזכו את הקטנים בתהילת עולם ואני אולי יעשה כמה גרושים ... ואולי בכל זאת תהיה סירה קטנה .... פיצית. מחשבות טובותShoss23
|