את יושבת אל מול חייך, מביטה בימים שחולפים, שחלפו, שיחלפו. רוצה לדעת את האמת שלך, את המציאות שלך.

והמציאות שלך לעיתים אינה בשליטתך.

אנשים ניקרים בדרכך, בליבך, בעינייך.

את נלחמת בעצמך, מבקשת את הנכון שלך, את האמת שלך, את הבחירה הכי מושלמת.

ואין מושלם בעולם המזויין הזה.

ואין ברור בעולם המזויין הזה.

כי מי החליט שהדרך הזאת היא הנכונה, או הדרך השניה היא הנכונה.

והלב הזה.

יש לו החלטות נטולות שפיות.

והשפיות מתחילה ברגע שהוא מפסיק לפעום.

והוא חי כשאני חיה, והוא נושם כשאני נושמת, והוא מחליט, כשאין לי החלטה בראשי.

וראשי.

כמו אוקיינוס, כמו כוורת דבורים, כמו צונאמי.

מתהלך בין נטיפי מראות עיניי, מתערטל בין דימיון, מתרוצץ בין מחשבות שאולי אינן שלי.

ואולי ההחלטה היא לא לבחור כלל.

ואולי ההחלטה היא להפסיק לחשוב.

ואולי ההחלטה היא לתת ללב לפעום, עד שיחדל מעצמו.

ואם הלב לא יחדל - זו תהיה הוכחה ניצחת שאני חיה.

ואם הלב יחדל מלפעום - זו תהיה הוכחה ניצחת שהראש לא טעה.

אז עכשיו אני מחליטה לא לבחור.

ומחר?

נראה כבר מה יהיה.

כי אין תשובה טובה לכל השאלות...