כשעמדתי בפקק האינסופי, קיוויתי לגשם שיבוא וישטוף את האבק מהחלום. אני תמיד שוכחת לשים מים במיכל הזה שעובד עם הוישרים ובקושי ראיתי קדימה. בקושי ראיתי אחורה. ראיתי מעולה לצדדים.
משמאל עמדה משאית כחולה אדירה, מימין התנוססו מגדלי U ההולכים ונבנים. "מכאן רואים הכול נכון", צעק לפניהם שלט עצום מימדים – אלו תמיד זוכרים לשים מים, התמרמרתי לעצמי. הלוואי והייתי יכולה לשטוף את החלום הזה מכאן.

*

החברה הכי טובה שלי ואלוהים ישבו משני צידי הסלון, מתוחים. הם רבו בערב לפני והוא לא מוכן היה לסלוח. את אלוהים קשה לרצות והיא בתקופה של דווקא. זה מכניס אותם ללופ שמקשה עלי לנשום כשאני איתם.
אולי בגלל זה, אולי למעני, הם ניסו.
"אני לא מאמינה בכל הפרשנויות והשיט הזה. פעם חלמתי על מלפפון שחיפש סלט", החברה הכי טובה שלי אמרה.
אלוהים גלגל עיניים – זה תמיד מפתיע אותי כשהוא ציני ובכלל לא רחום – באופן שרימז איך ה ו א היה מפרש את החלום הזה.
"הוא היה ירוק וישר כמו סרגל, ניסה לצאת מהמגירה במקרר ומרוב מאמץ התקלפה לו הקליפה והוא דימם. כשהסתכלתי ב'ספר החלומות הגדול' היה כתוב שם שאני צריכה ללכת לבדיקות רפואיות כי מחלה אנושה רובצת לי בפתח. על הבוקר בשירותים – זה מה שהיה להם להגיד לי, למטומטמים הרוחניים שמתערבים".
הפעם הוא חייך חשאי וזדוני. היא הסתכלה עליו לרגע, גם אני.
"אז החלטתי שכל הפרוידיאני הזה לא בשבילי. שצריך להתייחס לזה יצירתי, לשחרר. ואני לא מבינה למה אתה בכוונה לא מבין את מה שאני אומרת לך! ולא ידעתי שאתה מחכה. כי אמרת שאתה מפסיק לנסות וחשבתי שהתכוונת. למרות שרציתי שתשקר, אבל כשאתה אומר אתה בדרך כלל לא מתחרט, או אף פעם. ומה? רק בשבילי?, אז אני מצטערת. כי לא חשבתי שתחכה".
טוב, אולי הם לא בדיוק ניסו. אולי הם סתם היו באותו חדר איתי.

*

לפני שני לילות חלמתי חלום. והחלום לא היה בדיוק חלום, אלא שחזור של מציאות. של רגע ששכחתי או הברחתי הרחק, שצף וטיפס ומצא את הדרך חזרה. עקשן הוא, הרגע הזה. ועד עכשיו אני תוהה מה בער לו לצעוק ולמשוך תשומת לב, הוא ידע שהוא לא אהוב, שאני לא אשמח לקראתו. יש לו הרס עצמי, לרגע הזה. שם את עצמו במצבים לא נוחים, הטיפש.

*

בפקק, המשאית הכחולה האדירה זזה פתאום, כמו ברטינה התייאשה עוד שני מילימטרים קדימה. ולי זה הרגיש כאילו א נ י זזתי אחור. הרגל על הברקס דרשה חזק וצייתי. זה לקח לי שנייה להבין שזו המשאית ולא אני. שאני עדיין במקום. אתם מכירים את זה?

*

אלוהים החזיק את הקפה של החברה הכי טובה שלי בין שתי ידיים והתחמם. הספל היה שבור מעט בידית והקרמיקה האדומה איימה לשרוט אותו אם ישנה את הזוית. באנחה הוא התרומם ועשה את הדרך אל הצד השני של הסלון, ובאמת - מדובר בשתי פסיעות, כי בכל זאת, סלון תל אביבי - אבל זה ארך נצח עד שהוא התיישב לידה. החברה הכי טובה שלי חייכה אליו לרגע, גם אני.
"אני אף פעם לא משקר", אלוהים אמר.
אני זוכרת שחשבתי שברור.
"אני תמיד מתכוון. והעניין איתך זה שרעידות אדמה הן הדבר היחיד שאת מרגישה. את לא מפיקה שום דבר מהסתם, רק מהשקט שבא אחרי הרעש".
כשהוא נתן לה את הספל, הקרמיקה הייתה עשויה שלמה ומבריקה. והיא אוהבת סימבולי, החברה הכי טובה שלי. אז זה רק התבקש.

*

מכאן רואים הכול נכון.

*

בחלום, הייתי במכונית של אחרי התאונה. לבד, לבד, לבד. הקיר עליו התרסקתי במהירות של 120 קמ"ש עמד מול הפנים שלי אדיש לנוכחותי. עשן עלה מבפנים ומבחוץ, הידיים עדיין החזיקו בהגה, מגואלות בדם, הברכיים נעולות, הגוף קפוא. הכול – עצר. ככה זה כשהעולם מתהפך עליך במאיות של שנייה, כשאתה לא יודע מה קורה לך. דממה שררה סביבי, זה לא עזר. ולא היה לי את מי לשאול אם יצאתי מזה בשלום. במודע, שחררתי מן אנקה של בכי מהחזה, כדי לקבל אחיזה במציאות. וזו האומללה טיפסה על כריות האוויר, על שברי זכוכיות, על חלקי מתכת שצנחו ממעופם, והגיעה לאוזניי. איתה, גם הרעש רעש מבחוץ. האנשים שרצו לקראתי, הקריאות, צפירות. איתה, גם הריח ריח מבחוץ. הניחוח הזה של אנשים שלא יודעים אם הם חיים או מתים.

*

לפעמים כשאני תקועה ליד כוחות אימתניים, כמו משאיות כחולות ענקיות, שגורמים לי להרגיש אחורה, אני מקנאה בחברה הכי טובה שלי שאלוהים מרכיב בשבילה מחדש את כל מה שנשבר. בחיי, אני יודעת שזו לא תכונה טובה. נו, אני אפילו לא יודעת אם זה מצליח. לא לחינם היא החברה הכי טובה שלי, היא בכלל לא מאמינה בפרשנויות וכל השיט הזה. ואני רק ייחלתי שהרעש יבריח את כל השקט.