אפרת, מרי אנטואנט של הישרדות 2, הודחה מהמשחק. הרגע הכי חזק בתכנית  היה הקלוז אפ על מבטה המופתע, כשהבינה שמישהו העז לכתוב את שמה כמודחת. זאת הייתה הפתעה אמיתית, היא אפילו לא העלתה את זה על דעתה. ממש כמו המלכה ההיא מצרפת, שלא הבינה במה חטאה, ומדוע ההמונים הרעבים מצפים בשקיקה לראשה המותז. אכן קשה היה להתעלם מחיוכי ההנאה הרבים של חברי  הברית החדשה. במיוחד מזה של נטע-לי שנקמה את עלבונו של הארוס המושמץ.

כבר מהתכנית הראשונה מצטיירת דמותה של אפרת כמישהי שלא חסה על החלש, ולהיפך מביעה כלפיו גישה מתנשאת ושתלטנית. בתכנית הראשונה היא הראתה יחס מזלזל כלפי תושבי האי ההמומים , שלא הבינו עם מי יש להם עסק. אחר כך במשימת האדונים והמשרתים, בעוד חלק מחברי שבט קניבה עומדים נבוכים אל מול המשימה שהוטלה עליהם, אפרת לא היססה וחילקה פקודות לחברי בארו בטבעיות רבה.

היא הייתה דמות בטוחה בעצמה, ידענית, נחרצת ואינטליגנטית, חידות הגיון ופאזלים היו התחביב שלה, ותמיד חשבה שהיא צריכה להוביל במשימות כאלו. היא הייתה שנונה, חדת לשון ובעלת חוש הומור. לא פעם צלפה בלשונה ביריבים ואף בחברים.

אבל כל אלה לא עמדו לה בהדחה האחרונה. מה הביא למפלתה?

אני חושב שדווקא הצורך שלה להיות חזקה וקשוחה אחראי לכך.  הדמות של אפרת המצטיירת כחזקה ובוטה, הרחיקה מעצמה כל מגע עם פגיעות והזדקקות. היא לא הייתה מוכנה להכיר בזה אצל האחר, ולכן לא הייתה בה אמפתיה או חמלה,  אבל היא גם לא הכירה בחלקים אלה בתוכה. "קשה היה לחברי השבט להבין שאני מישהי שמקבלת את הכוח מעצמי ולא מאחרים, לא תלויה באף אחד אחר" היא אומרת (פחות או יותר) אחרי שהדיחו אותה. זה משפט שמתאר בדיוק את אשר מתחולל בתוכה.

בכולנו יש חלקים נזקקים ותלותיים, בוודאי כשאנחנו נמצאים באי בודד, בתנאים פיזיים קשים, תלויים באחרים על מנת שלא ידיחו אותנו. אין משחק שבו אתה יותר זקוק לחברים שלך ותלוי בהם מאשר "הישרדות". אבל גם בחיים האמיתיים אין אדם שאין לו צרכים של קרבה, הזדקקות ותלות.  לפעמים קשה מאוד לתת לצרכים אלו מקום. זה מאיים מאוד, זה נתפס כביטוי של חולשה מסוכנת, כדבר בלתי נסבל שאי אפשר לשרוד אותו.

דווקא  במצבים של לחץ ותחרות (שהמשחק של הישרדות מספק למכביר) קשה יותר לאנשים להרשות לעצמם להרגיש את הצרכים האלה. לכן חלקם נוטים להפגין כלפי חוץ כהגנה, דימוי של חוזק, קשיחות ועצמאות. זה לא רק מסכה כלפי חוץ, גם בתוכם הם מרחיקים את החלקים האלה, ולא מוכנים להכיר בהם. במצבים כאלה התלות שלהם הופכת לתובענות, הבקשות לפקודות והחברויות לאינטרסים קרים. כלפי פגיעות וחולשה של אחרים הם מגיבים בתוקפנות, אטימות ובוז.

היא לא יכלה לראות את הרגישות של נטע-לי ביחס לבן הזוג. לא יכלה להכיר בכך  שיש כאן איזה עניין לא פשוט שקשור ליחסים שלהם. היא לא נתנה מקום בתוכה לעלבון הצורב של חברתה,  הגנה על עצמה על ידי אטימות וקשיחות לב.  שוב ושוב עלבה בה והוכיחה אותה על  המראה הלא מושך של הארוס. כך נפלה בסופו של דבר. אם הייתה אמפאטית לעלבון, אם הייתה נותנת לעצמה להרגיש את הפגיעה של נטע-לי, היא הייתה יכולה להבין שזה לא אירוע שולי. היא הייתה נוכחת שיש כאן מניע חזק שמפעיל אנשים, ויכול להביא למפלתה.

"לא בכיתי כבר שלושה שבועות, מאז שהגעתי לאי" אומרת אפרת לעידן אחרי שהיא שומעת אותו שר. אנחנו רואים אותה בוכה, העיניים שלה מלאות דמעות, זה יוצא דופן. מה בעידן אפשר לה להיפתח ולהתחבר לחלקים הרכים שבתוכה? אולי משהו בצירוף של החוזק והתמימות שהוא משדר.  אכן אנשים שמגנים על עצמם בקשיחות ובתוקפנות, צריכים מקום מאוד בטוח על מנת שיוכלו להיחשף ולבטא נזקקות. האדם שבו הם בוטחים, מספק בטחון כפול. הם בטוחים שהוא לא יפגע בהם לעולם, ובנוסף הוא צריך להיות מספיק חזק על מנת שישרוד את התוקפנות שלהם עצמם. זה הביטחון השני שהם זקוקים לו ביחסים עם האחר, הם מחפשים מישהו שהם יודעים שיצליח להתמודד איתם, וישרוד את התוקפנות שלהם.

הערה- כל מה שנכתב בבלוג זה אינו עוסק באנשים האמיתיים, אלא בדמויות כפי שהן מוצגות לנו בתכנית, אחרי עריכה ומבעד עיני המצלמה. כל קשר לאנשים האמיתיים הינו מקרי בהחלט.

***

נ.ב: הבלוג מעודכן פעם בשבוע (בשאיפה). להגעה מהירה- אנא הכניסו אותו לרשימת הפייבוריטים שלכם.

פסיכולוג קליני | טיפול פסיכולוגי

קרא פה על הציניות של תכניות הריאליטי ועל ציניות בכלל