כמקובל בחברות קפיטליסטיות, השטח שבו עמד הבית נרכש על ידי משקיעים חדשים שרצו לבנות שם משהו גדול וחדש. בנדיבותם, במקום להרסו הם פנו לבנו של האדריכל והציעו לו את המבנה ללא תמורה. משפחת וונטורי פנתה לזוג ידידי המשפחה והציעו להם את המבנה. ארבעים שנים אחרי הקמתו, הבית ששטחו כ-150 מ"ר, נרכש תמורת 1$ בלבד על ידי הזוג Robert Gotkin and Deborah Sarnoff. מחיר הרכישה הנמוך מנע את הריסת המבנה אבל לא מנע הוצאה כספית של 100,000$ עבור העברת הבית למקום אחר באמצעים שונים על הים והיבשה, מניו ג'רזי לניו יורק.
הזוג שרכש את המבנה, חי כיום בבית אחר שעוצב על ידי האדריכל רוברט ונטורי ודניז סקוט בראון ומצפים להוסיף את המבנה הזה לאוסף הקטן שלהם. המבנה הועבר ביום שישי האחרון ל- Glen Cove , שבחוף הצפוני של לונג-איילנד שבניו יורק, ממקומו האורגינאלי שהיה Barnegat Light שבמדינת ניו-ג'רזי. במקומו החדש יתנו לו תשומת לב והערכה מחודשת. לבית הנוכחי שלהם שכאמור תוכנן על ידי ונטורי, יש צורה של סירה. הבית הנוסף שרכשו כעת, ידוע בעקבות מספר 9 ענק שנמצא בחזית הראשית שלו, וחלון בצורת סירת שייט בחזית הצדדית.
לאדריכל רוברט ונטורי שכיום הוא בן 83, יש זכויות רבות. בין היתר הוא קיבל פרסים רבים וגם את פרס פריצקר בשנת 1991. אדריכל ונטורי ביחד עם מספר רב של אדריכלים אחרים וסטודנטים לאדריכלות, הגיעו לראות את המחזה של העברת המבנה למקומו החדש. אדריכל ונטורי שמח שחבריו הצילו את המבנה הזה ואמר: Architecture is the most fragile of mediums הוא הוסיף ואמר בעת העברת הבית כי: You don't repaint a painting or change sculpture, but architecture often is demolished צילומים:NYT |
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני חושב שעם כל המוחות המבריקים שיש לנו בארץ שעובדים ימים ולילות בכדי לפתח אמצעי הגנה (וגם תקיפה) מהמשוכללים ביותר בעולם (הנה פה יש דוגמא נהדרת לפיתוח חדש שכנראה נמכר ומשווק היטב בהודו) יוכלו להתגבר על הבעיה הזה - אם הצלחנו לפתור את בעיית הקסאמים בעזרת מבצע עופרת יצוקה אז מדוע שלא נוכל גם לפתור את בעיית הממ"דים ?
שמת לב - אין במבנה העץ הזה ממ"ד, מה יהיה?
מרתק
אולי מישהו יעשה טובה, ויקנה גם את מגדלי חוף הכרמל?
:-))
אגב, ממש מרתק לראות את השינוע של הבתים..כמו שראינו באיזור הקריה
יש לא מעט עבודות אמנות טובות שלא זוכות לאורך החיים של לא מעט בניינים מרהיבים (או מכוערים עד מוות שפוצעים את הנוף והנזק שלהם הוא מאוד גדול - לא רק אסטטית אלא גם במחינת ממשק אנוש ועוד כמה תופעות - עיין ערך סמפטום "הבניין החולה").
מאמר מעניין גם בהקשר של הכתבה שהייתה ביום חמישי בהארץ "מגדלים באוויר" שכתבה אסתר זנדברג (שדווקא לא מצאתי קישור אליה אבל שני קישורים לא פחות מעניינים - לגבי אדריכלות, מיתון והגזמה יש את זה, את זה וגם את זה
וכמו וכמו שאמר פרנק גרי לעיתון לוס אנגלס טיימס כשנזכר בעידן הפח הגלי והדיקטים שלו ואמר "אני מוכן לעשות את זה היום, אם לא תהייה ברירה - אחזור לחומרים הזולים ולדלות החומר. זה קל. למה לבזבז כל כך הרבה כסף על פרטים מגונדרים. אין צורך בכך, גם דברים פשוטים יכולים לרגש."