אני נוגע בנושא רגיש שאם הייתי חכם יותר, או אפילו קצת פחות טיפש, הייתי נמנע מלעסוק בו, אבל הוא מטריד אותי לא מעט, ודווקא בא לי לדבר על זה.

לא שירתתי בצה"ל. זו עובדה שאני אמור להתמודד איתה כל החיים. היא די מעיקה עלי, אבל אני מניח שמועקה זו קלה, והרבה יותר נוחה, ממעוקתם וכאבם של משפחות שבניהם, אחיהם, בעליהם וחבריהם, נפלו במהלך השרות הצבאי.

והיא נוחה, אין טעם להתכחש, אפילו מהמעוקה שמלווה את אלו שחזרו בשלום הבייתה לאחר שלוש שנות גיוס חובה, מקריבים את שנותיהם הכי טובות כדי להגן, בין הייתר, על חרדים משתמטים כמוני.

בעוד הם מתים במרדפים בסמטאות של עזה ובקסבות של שכם, טיפוסים מסוגי, במקרה הטוב, מתים באהלה של תורה, למרות שללא ספק, בעיני דמנו אינו סמוק יותר.

ולא אשען על זכות הטענה שעזבתי את הארץ טרם תאריך הגיוס שלי, ומאז לא שבתי לחיות בה. כלומר, מקובלת עלי הקביעה, שאני לא יותר מעוד נפולת של נמושה. הכל נכון.

לא אזקוף גם לזכותי את העובדה שיותר ויותר אחוזים מכלל הציבור, לא רק סלבים וזמרות של תכניות  ריאלטי, עושים כל מאמץ להשתמט. אני אפילו מקבל את נימוקם, שאם החרדים עושים זאת, למה שהם לא ינסו. במקומם, אולי, הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר.

אבל למרות הכל, חברים, אני שמח שלא שירתתי בצה"ל. אני שמח שלא הקרבתי את חיי לשווא, כמו שעשו זאת - וככל שזה מקומם - רבים אחרים, תחת הנהגה שמקריבה את בניה, לדעתי, בגלל אינטרסיה הצרים.

ז"א, הנופלים, כל אחד ואחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, הוא קדוש בעיני. אבל איזה טעם יש למותו אם  כל ניצחון בשדה הקרב הופך לאחר מכן, ובגלל מחדלים וחולשה של השלטון, לא חשוב איזה שלטון, לכשלון מהדהד במערכה כולה?

איזה ערך יש למותם של חיילים שהקריבו את חייהם למען הארץ הזו, כשהשלטון מחליט, לא בגלל שהנסיבות מחייבות, לא בגלל הסיכוי לשלום, להחזיר את הארץ לאויביה?

ואל תבלבלו אותי עם כל מיני נימוקים, נכונים אגב, על הבעיה הדמוגרפית, על הצורך להשאר מדינה בעלת רוב יהודי, עם צביון יהודי ודמוקרטי. כי מול כל הערכים הנעלים הללו עומדת השאלה של עצם הקיום שלנו, שבעיני כל אדם סביר, אמורה להיות קודמת לכל ערך אחר. שלא לדבר על זה שבתחומים אחרים השלטון מנסה לקעקע את אותו צביון, אבל לא זה הנושא.

אני יודע שהשואה היא טאבו, היא מהווה נימוק מעצבן, שנחשב בלתי רלוונטי. שהנסיבות השתנו, שאנו יכולים להשען היום על העוצמה שלנו, עוצמה שבה חזינו רק לפני שנה, כשלא השגנו אפילו לא אחד מיעדנו המוצהרים בפתיחת מלחמת לבנון השניה. לא השבנו את החיילים החטופים, לא הסרנו את איום הטילים קצרי הטווח (כיום החיזבאללה השיב לעצמו את יכולתיו שהיו קודם המלחמה גם בטילים ארוכי הטווח או הבינוניים, והם אף שודרגו), ולא חיסלנו את החיזבאללה בחודש של לחימה אינטנסיווית.

אבל האם עצם העובדה שכבר ניסו יותר מפעם אחד למחוק אותנו מעל פני האדמה, וכמעט הצליחו, לא מהווה סיבה שלא ניתן לאף אחד הזדמנות לשקול את העניין פעם אחת נוספת?

האם מישהו באמת סבור, ואכן יש כאלו שאי אפשר לבלבל אותם עם עובדות, שהיום הערבים אינם מעוניינים בהשמדתנו המוחלטת, כמו שהם רצו ב48, ב67, קצת לפני הכיבוש?

אז אני יודע שזה נושא טחון, שנמאס בכלל לקרוא עליו, ועוד מאחד שיושב לו על זרי הדפנה בגולה המרופדת. אז קודם כל, היא לא כל כך מרופדת, הגולה הזו. אין במה לקנא, שלא לומר שאני חי במקום המהווה יעד ראשון, אולי עוד לפני ישראל, לנסיון טרור של כל הגורמים המטורפים שקיימים היום מסביב לגלובוס. שנית כל, אמא שלי, האחיות שלי, המשפחה המורחבת שלי ומיטב החברים שלי, חיים בארץ, ואני יכול לנחש שאני מייצג את דעתם.

מה יעשו רוב תושבי המדינה ביום שבו יופל מטוס מטיל שישוגר מגבעות השומרון, במדינה הפלסטינית שאהוד אולמרט מת שתקום שם? אם זה חלילה יקרה, הם יגיבו כמו שמגיבים היום תושבי שדרות. כלומר, הם יתרגלו. פה ושם הם יפגינו קצת. פה ושם נראה לרוחב מסכי הטלביזיה, את פניהם החתומות של מיטב הכתבים, שהיום, אגב, תומכים במהלכים הללו, וקולם הדרמטי יהדהד למשך חמש דקות תמימות, בשידור חי. ואז, ואז... אלייך, יונית.

השאר יברחו, ירוצו למקלטים עם שיגרת הצפירה, ולפעמים גם יצאו ממנה כדי להזיל דמעות תנין בגלל שמציאות החיים תהפוך לבלתי נסבלת. בלתי נסבלת כמו שיגרת החיים בשדרות, אגב, אבל איפה זה שדרות. ושוב ישמעו הטענות, הויכוחים, המושגים על קרבנות השלום, שלום של אמיצים, שלום עושים עם אויבים. ובאזניים  יהדהדו ההבטחות הישנות של ראש הממשלה המנוח שענה לכל המזהירים, שאם טיל קסאם אחד יופנה אל אשקלון, אנחנו נחריב את עזה.

חברה, תפנימו, שלום יהיה רק כשהערבים יבינו שאנחנו באמת מאמינים שהארץ היא שלנו, לנצח. ושכל נסיון שלהם לפגוע בנו יגרור לתגובה כל כך כואבת, שזה פשוט לא ישתלם להם לנסות לעשות זאת שוב.

אבל אני לא יודע למה אני כותב את זה. הרי ברור שבסוף היום אשכנע רק את המשוכנעים, כל צד יתבצר בעמדתו, אלא שלא היה לי משהו מעניין יותר לעשות בשקט שהשתרר פה, במחצית השעה האחרונה, טרם סגירה. שבת שלום!