מסילות של ברזל מזכירות לי שואה. 

אני יורדת בתחנה האחרונה,

כולם ירדו עד אז,

הרכבת מלאה,

חוץ מילד אחד שבשבילו אין דרך חזרה. 

אנשים עולים ויורדים ומחליפים רכבת,

יושבים, לעיתים נאלצים לעמוד,

 כי אין מקום לשבת.

 כמעט שנתיים הם מתחלפים והוא נשאר,

עכשיו יש לו זיפים והקול שלו השתנה,

 הוא נראה יותר מבוגר. 

אותו מבט אנמי, אותו מבנה גדול,  

אותו סיפור,על אמא שלו חסרת האונים

ועל חמשת ילדיה הרעבים. 

ורוב הנוסעים כבר מכירים אותו

ועדיין אי אפשר שלא לרחם,

גם אם הסיפור נכון וגם אם לא,

 הוא עדיין שם, ילד בלי שם. 

נותר ללא ילדות,

רכבת ישראל חיפה – ת"א, סיפור התבגרות. 

ואיש אחד נותן לו סנדביץ עם שוקולד

כל השאר נותנים לו אגורות ושקלים

אחר כך קצת מדברים עליו

נוסעים קבועים עונים למזדמנים ששואלים. 

ועוצרת, אנשים יורדים,

בתחנות של רכבת תמיד כולם כל כך ממהרים. 

גם אני ממהרת,

רק הילד נשאר היא תעצור גם לו,

אני חושבת,

 אולי אפילו לפני שיהיה מבוגר.