תיכף אכין לי קפה ואוכל משהו מתוק, התנפלתי על המרק, הבטן מתפוצצת אם מישהו נמצא בסביבה אני מציעה שיתפוס מרחק, רסיסי בטני עלולים לעוף לכל עבר.
מסתכלת סביב, הכיור מלא כלים, בכניסה הביתה אספתי את הכביסה ממתקן הייבוש, עוד לא החלפתי בגדים רק חלצתי את המגפיים והפשטתי את המעיל.
אני עייפה, אין ספק, אני בוהה בסיר המרק העומד על הגז מולי ומתחרטת על הרגע שחלמתי עליו כל היום כשבטני חשבה לאבד את השפיות מרעב.
למי יש זמן לאכול שלא לדבר על לרדת לאיזו מסעדה באיזור לקנות כריך.
ירדתי על קופסת קוטג' שעמדה יום שלם על שולחני, מי יודע מה מצפה לי בבוקר.
היום שלי מתחיל בניחותא שאין לה תחליף, מתעוררת לי בנחת ומתפנקת עוד רבע שעה, מנסה להיזכר איפה רגל ימין ממוקמת כדי שאדרוך עליה ברדתי מהמיטה.
מתיישבת על קצה המיטה, מברכת את בורא עולם על הבוקר החדש שזכיתי לו, עוברת ליד מתג הדוד, מניפה מקל עץ (תקוע כמעט בתקרה) לוחצת על הקומקום, מפעילה המחשב, נכנסת לחדר הבגדים, מוציאה פריטים מהארון, מניחה על המיטה, מביאה זוג נעליים תואם. פותחת את הדלת לגינה, בינתיים המים רתחו, מוזגת לכוס ומוסיפה חלב, בינתיים המחשב עלה, פותחת את הקפה כאן, מסתכלת על השעון, יש לי עשרים דקות של הנאה עד יהיו מים חמים למקלחת טובה.
לוגמת מהקפה נוגסת בעוגיה, עונה לכמה פוסטים, מחלקת כוכבים, מעלה ג'ימייל קוראת דואר, פותחת אאוטלוק מוחקת ספאמים, (התעייפתי) מתחברת למייל במשרד, משיבה לכמה ספקים שלא קיבלו תשלום, עונה למיילים של עובדים, נשארו לי עוד 10 דקות, לוגמת עוד מהקפה, מסיימת את העוגיה, מציתה סיגריה ראשונה וממשיכה לקרוא חדשות.
נכנסת למקלחת, מרביצה חפיפה, מתלבשת ומביטה במראה, לא זה לא נראה, מחליפה, עכשיו זה נראה עוד יותר רע, קיבינימט כשכולם נלחמים בשני קילוגרם לרדת, אני נלחמת על למלא את רוחב המכנסיים ונפח החזיה.
מורחת ומתאפרת, פס שחור נמרח לאורך העין, קצת לבן נוצץ עדין, מסקרהה ווליפסיק בהיר, אוספת השיער, הכל נופל, אולי מייבש, אין זמן, שוב אוספת, משחילה קליפס והנה אני מוכנה.
מפזרת קצת בושם ואיזה קרם ידיים ויוצאת חזרה למטבח.
פותחת חלונות, מכבה מחשב, שופכת את שארית הקפה, מנשקת מזוזה, מבקשת ברכה ויוצאת לאוטו בחניה.
מצלצלת למחסום שיפתח לכבודי ונוסעת בכביש החוף.
הפקק מתחיל מפולג ופוגש אותי ביציאה משפיים, לעבור ברשפון או להיתקע עד הרצליה. בוחרת בפקק ומתפללת שזה קצר. עוברת בתחנת דלק, אין תקשורת מודיע אחראי המשמרת. מתפללת שאגיע לסוף הדרך. חולפת את איילון על 90 קמ"ש, יורדת בלה גרדיה למסגר, נכנסת לחניון, מברכת לבוקר טוב את השומר, מחנה הרכב ועולה למשרד.
השעה 10 בבוקר... כל זה ועוד לא דרכה רגלי במשרדי.
קוראת למעלית עולה קומה שלישית, מנהלת החשבונות עומדת עם פנקסי הצ'קים ביד, רו"ח בטלפון, כמה זמן יש לי אני שואלת, תני לי שעה אני מבקשת, חייבת לטפל בכמה דברים לפני שאני יוצאת. היא צוחקת ואני כמעט מעולפת. תזמיני לי מונית אני מחייגת למזכירה, לא אספיק להגיע בהליכה. ארבע דקות קיבלת, כן , שוב קוראת למעלית, יורדת לכניסה עולה למונית.
רצה מהמונית לבניין, עולה קומה שניה, ממתינה עם עוד מאות אנשים, אני אליך מודיעה לפקיד, אנחנו כבר מכירים וחוש ההומור העלוב שלו גורם לי בחילה. שעה וחצי ויש לי תוצאות. שוב יורדת במעלית, מניפה יד ועוצרת מונית, אני רעבה לא אגיע עד המשרד בהליכה. שלמי כמה שאת רוצה, משלמת מלא ורצה לבניין שלי, עולה קומה שלישית , מתיישבת על הכסא, מוסרת התוצאות מפגישתי וממשיכה למשימות הבאות.
עשרות מיילים בזה אחר זה עולים על מסך המחשב, חייבת אוכל אני קוראת בקול, יש לי קוטג', שמה כפית ריבת תות ששלח לי המוכר מערבבת ואוכלת.
עם זה אני אמורה להיות מרוכזת יום שלם. קפה, קפה יציל אותי ואיזו עוגייה מתוקה. מכינה קפה, חוזרת למקומי, עונה למיילים, מכניסה נתונים לדוחות, מחייגת ללקוחות, משיבה לספקים, מדברת עם חברת השמירה, כותבת לעו"ד, ממלאה טפסים, מוציאה חשבוניות, בודקת תשלומים, מאשרת עמלות, מעלה וורד, יש לי באג, קיבינימט מה עכשיו. רצה במדרגות מקומה לקומה, שולחת עוד פקס, מקלידה עוד נתונים. יושבת עם מנהלת המחלקה, מאשרת חשבוניות לתשלום, מכינה צ'קים מכניסה למעטפה, מדברת עם מנהל התקשורת מאשרת הזמנה. הטלפון מצלצל, אמא יש אוכל במקרר? תחמם ותאכל אני אגיע מאוחר.
השעה 8 בערב, רצה לשירותים בפעם המאה, עוצרת לשיחה במסדרון.
נפרדת לשלום מרוב העובדים וחוזרת למקומי. שוב מנסה לכתוב את המכתב, שוב מופיע הבאג. מבצעת ריסטרט למחשב , כלום לא עזר .
השעה אחרי שמונה, מתקבלת החלטה סופית, אני עייפה ומותשת, הולכת הביתה.
יורדת שלוש קומות , רצה לחניון קופאת מקור, מניעה הרכב, נגמר הדלק , עוברת בתחנה ממלאה וממשיכה. חולפת על המסגר , עולה על איילון, ממשיכה לכביש החוף, מגיע הביתה השעה 8 וארבעים וחמש דקות.
ומתחילה מהתחלה...
אז תגידו לי אחרי כל זה , מתי שוב אתחתן?
|