הייתי ילדה , לא הבנתי דבר על החיים. נסעתי לאילת ושם זה קרה...

פגשתי אותך, לא רציתי בהתחלה, ואז זה קרה, הנשיקה הראשונה שלנו.

העיניים ניפתחו וכמו בסרטים, זאת היתה אהבה.

אהבה שכולם קינאו, שכולם גם רצו, אהבה שאי אפשר לתאר במילים.

היה טוב, לפחות בהתחלה, מה הבנתי הייתי בסך הכל ילדה.

6 שנים של פינוקים,מתנות בלי סוף, והבטחות.

6 שנים שהייתה בשבילי הכל, ואתה אהבתה אותי ללא גבולות, רציתה אותי כל דקה, כל שנייה.

ואז הגיעה החתונה, אתה לחצתה ,אתה ביקשתה, ואני הסכמתי, בלי להבין למה אני נכנסת.

הרחקתה אותי מכולם, מכל האנשים שאני הכי אוהבת בעולם.

סגרתה אותי בכלוב של זהב, ואני כמו ציפור רק רציתי לצאת לחופשי. אהבתי אותך , אבל זה כבר לא הספיק.

ניסיתה לעשות הכל כדי שאני לא ילך, אבל זה רק הגביר את הצורך ללכת.

האהבה שלך היתה חולנית, אהבה אגואיסטית, אהבה שבה אתה רואה רק את עצמך.

לאחר 14 שנים קמתי והלכתי, בכאב, בגאווה, בתחושת כישלון שפירקתי מישפחה, אבל אתה, כן אתה ,פשוט לא השארתה לי ברירה .

ועד היום לא הגיעה שום תובנה, לא ביקשתה סליחה,לא מחילה.

הגיע הזמן לשים אותך בפינת האהבה, ולפנות מקום לאהבה הבאה.

עברו כבר כמעט שנתיים,של חוסר רצון ויכולת לפתוח את ליבי לגבר. ולהרגיש, אבל לא בכאילו, אלא באמת להרגיש.

ברגעים אלו אני מסירה מעצמי את שרידי האהבה, ומפנה לאהבה הבאה.

רק שהפעם אני כבר לא ילדה, אלא אישה בשלה שיודעת בדיוק מה היא רוצה.

שלך,  כבר לא שלך, ולא רוצה להיות שלך, אישה חזקה.